גנזי יוסף לו

י"ל דאדרבה כיון דלמאן דפליג עלי' דרבה ע"כ חילוק שבתות עדיף מחילוק מלאכות לס"ד השתא דחילוק דבשגגת שבת חייב גם אחילוק מלאכות כ"ש דבשגגת מלאכות חייב גם אחילוק שבתות גם לרבה ודו"ק:

(שם) ד"ה כי הכיר וכו' ונראה לר"י וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד נראה ליישב קושייתו דסברת ר"י בתירוצו דלעיל כיון דהוי משמע לדייק מרישא דהכיר ולבסוף שכח חייב על כל שבת וכן הוי משמע לדייק ממציעתא דבלא שכח חייב על כל מלאכה קשה דלתני בבא אחריתי לאפוקי מהנך דיוקי אבל כאן דליכא דיוק משום מקום דתינוק שנשבה יהא פטור לגמרי אפשר לומר דהא פשיטא לי' לתנא דאינו פטור לגמרי ולא אצטריך לאשמעינן אלא דאינו חייב אלא אחת והוי הכיר ולבסוף שכח רבותא טפי ואח"כ הקשה ר"י דכיון דלר"י ור"ל פטור לגמרי ע"כ דאין זה פשוט כ"כ דאינו פטור לגמרי והו"ל למתני ודו"ק. עיין במהרש"א מ"ש על דברי רש"י לעיל סוף ע"א ד"ה ליתני. ולענ"ד לק"מ דהנה הטעם דימים שבינתים הויין ידיעה לחלק הוא מבואר בגמרא כריתות (דף ט"ז) וס"ל לרש"י דהפירוש הוא דודאי שמע ששבת הי' וודאי לס"ד דהכא דאפילו שכח עיקר שבת חייב על כל שבת לא ס"ל טעמא דימים שבינתים אבל למסקנא דהכא מפרשינן שפיר הטעם דימים שבינתים הויין ידיעה לחלק ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה כ"ש וכו' ומיהו קשה לר"י וכו'. ר"ל נהי דעל הבנין אב אפשר לומר דסברא הוא וכמ"ש התוס' אבל לפי מה דמסיק דיליף מהקישא לא שייך לאפוקי מהקישא בסברא ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה מ"ט דמונבז וכו' דמזיד דהא שוגג וכו' כצ"ל:

(דף ס"ט ע"א) תוס' ד"ה אלא וכו' בת"י ד"ה גם ליכא למימר וכו'. לכאורה אינו מובן דממ"נ אם כוונתו שהזיד בלאו וקרבן כבר כתבו התוס' דא"א לומר שהזיד בקרבן ואם כוונתו דשגג בכרת ובקרבן כבר כתבו התוס' דסברא היא שלא שגג אלא בדבר א' גם מ"ש בסוף הדבור ועוד דשגגת לאו וכו' אינו מובן דמה ענין שגגת לאו לדבריהם דלעיל ונ"ל שהגירסא מהופכת והאי ועוד דשגגת לאו צ"ל התחלת הדבור וקאי לתרץ קושיות התוס' בדרך אחר ור"ל דא"א לומר ששגג בלאו והזיד בקרבן ובכרת [וכמ"ש מהר"ם] דאפילו לרבנן דמיירי בשגג בקרבן מ"מ לא נחלקו ר"י ור"ל אלא אי סגי בשגג בכרת לחוד אבל שגג בלאו לחוד ודאי לא מהני וגם ליכא למימר דשגג בלאו וקרבן ולא ס"ל השתא סברת התוס' דסברא דדי שישגוג בדבר אחד דהיינו ששגג בקרבן לחור כתירוץ התרצן כיון דשגגת לאו לאו שגגה היא כלל ואח"כ צ"ל גם ליכא למימר וכו' ור"ל דל"ל דשגג בכרת ובקרבן דא"כ היינו רבנן וגם ל"ל דשגג בכרת והזיד בלאו וקרבן ולא ס"ל סברת התוס' דהזיד בקרבן לאו שב מידיעתו הוא דא"כ גם רבנן מחייבי בזה כנ"ל ודו"ק:

(שם ע"כ) ד"ה הא מני וכו' וההוא דשבועות וכו'. ר"ל דלפ"ז פליגא נמי בהא דאביי ס"ל דחייב אשגגת לאו ורבא ור"נ דשבועות ס"ל דפטור אשגגת לאו ולא משכחת לדידהו דחייב אלא בשגגת קרבן ודו"ק:

(דף ע' ע"א) ד"ה יכול וכו' והשתא מוכיח וכו'. עיין במהרש"א עד ודרשא דלא תבערו הו"ל לאתויי. הלשון מגומגם שגם אי הוי מייתי דרשא דלא תבערו לא הוי מוכח אלא חילוק חטאות דחייב על כל א' בפ"ע ושפיר אפשר דהויין חטאות טובא וקרא דדברים הדברים דכולהו הנך חשובות הן ואה"נ דתולדותיהן חשובות כאשר הוא האמת דחייב עליהן ושפיר אפשר לומר דחייב עליהן בפ"ע ויש לפרשו בדוחק ודו"ק:

(שם) ד"ה ועל כלן וכו' ואומר ר"י וכו'. ר"ל אבל אי לא הוי בחריש ובקציר מיותר לא הוי מוקמינן להו לדרשא דמ"ק וכן השתא דכתיב לא תבערו אי לא הוי זה בלאו ואלו בעשה הוי אמרינן דהוי ג' כתובים ולא הוי מוקמינן להו לדרשא דמ"ק אלא כיון דע"כ לא הוי ג' כתובים ואייתר להו ע"כ מוקמינן להו לדרשא דמ"ק ודו"ק:

(שם) ד"ה מ"ט וכו' מדסמכינהו אהדדי וכו'. נ"ל דהוצרכו לזה לפירושם דלפירש"י דעיקר קרא משמע לחילוק מלאכות ושם משמעון ואבות ותולדות מייתורא דמ' ניחא דשמעינן תרווייהו אבל לפירושם דמעיקר קרא משמע טפי לשם משמעון ואבות ותולדות א"כ צריך כולי קרא לזה דא"א למיכתב מ' לבדה צ"ל דחילוק מלאכות מדסמכינהו אהדדי ודו"ק:

(שם ע"ב) גמרא אלא אמר רב אשי וכו'. נ"ל דאין זה ענין לפלוגתא דרב ספרא ורב נחמן לעיל ע"א כאן מידיעת שבת הוא פורש וכו' דיכול להיות דרב אשי יסבור כר"נ וה"ק אי משום שבת קפריש הרי העלם שבת בידו והוי כשגגת שבת וזדון מלאכות והוי חדא שגגה ואי משום מלאכה קפריש הרי העלם מלאכות בידו והוי טובא שגגות כזדון שבת ושגגת מלאכות והא דמשום שבת קפריש או משום מלאכות קפריש אין ראי' אלא דזה הוי כזדון שבת ושגגת מלאכות וזה הוי כשגגת שבת ושגגת מלאכות אבל בטעמא דזדון שבת ושגגת מלאכות חייב על כל מלאכה ושגגת שבת וזדון מלאכות אינו חייב אלא על כל שבת שפיר ס"ל כר"נ ורבינא יכול לסבור כרב ספרא וה"ק דמזה אין ראי' אי עיקר שגגתו שבת או מלאכות אבל בטעמא דזדון שבת ושגגת מלאכות ושגגת שבת וזדון מלאכות שפיר ס"ל כרב ספרא ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה א"ל וכו'. עיין במהרש"א עד בתוספות פ"ב דשבועות וכו' כצ"ל נ"ל:

(שם) גמרא הניחא וכו'. ולעיל (דף ס"ט ע"א) דמקשה על ר"ל היינו אי ס"ל העלם זה וזה בידו פטור דאל"כ הי' יכול לשנויי דלא ידע לי' שבת במדי והוי העלם זה וזה בידו ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה חזינן וכו' ולא בא רב אשי וכו'. היינו לפיר"י אבל לפירש"י בא רב אשי לפשוט כל הבעיא דע"כ א"א שישמע שניהם בבת אחת ממש שאין האוזן יכול לשמוע וע"כ שמע בזה אחר זה אפילו סמוכין זה לזה מ"מ ע"כ א' מהם שמע קודם וא"כ אם כששמע א' מהם גמר בלבו שיביא קרבן הרי משום זה קפריש ואם לא גמר בלבו להביא קרבן עד ששמע גם השני משום שני קפריש אבל לפיר"י יכול להיות שאומר אלו הוי מודיעין לי איזהו מהם שיהי' הייתי מביא קרבן או לא היה מביא קרבן עד שיודיעוהו שניהם וע"כ דלא נפשט כל הבעיא ודו"ק:

(שם) ורשב"א מפרש וכו'. עיין במהרש"א עד והיינו כפיר"י וכו' כצ"ל. ור"ל דלפירש"י כיון שמקודם הודיעוהו אשבת ואח"כ אמלאכות ופריש איך שייך לומר אפילו אי כי נמי וכו' וע"כ הרשב"א ס"ל כפיר"י ודו"ק. ועיין במהר"ם עד שהוא שבת א"צ וכו' כצ"ל:

(שם) ד"ה נודע וכו' כדאמר רבא וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד נראה ליישב דס"ל להתוס' דמרישא אין להוכיח דאפשר לומר דמה שאינו מביא עליו עתה קרבן אינו יכול לגרור דבר אחר שגם הוא לא יתכפר לכן לא הוכרחו אלא מסיפא הביא קרבן על האמצעי דכיון שהראשון מתכפר בקרבן זה נימא שימשוך הקרבן אליו ויתכפר הוא והשני ולא השלישי ודו"ק. וע"ש במהר"ם עד של זדון שבת ושגגת וכו' של שגגת שבת מביא וכו' כצ"ל:

(דף ע"א ע"א) רש"י ד"ה קצירה גוררת קצירה שני' וכו' סוף סוף וכו'. עיין במהרש"א ולא הבינותי תירוצו דהא לר"י לק"מ כדאמר בגמרא אלא לר"ל ור"ל לא אמר בהעלם אחד ולא קשה לדידי' אלא איך יתרץ המשנה מנינא למה לי ומעתה הא שפיר יתרץ שאם עשה ל"ח בהעלם א' בזדון שבת ושגגת מלאכות וידע לה לשבת במלאכה אחת ועשה גם מלאכה זו בשגגת שבת חייב ל"ט חטאות והנלענ"ד ליישב קו' מהרש"א דהנה הרשב"א והריטב"א