גנזי יוסף לה

גברא לכל קמיעות שבעולם ואתמחי קמיע וקשה למה לי המחאת הקמיע וע"כ אתמחי קמיע מיד כל אדם ודו"ק:

(שם) ד"ה אתמחי וכו' דהא לא אתמחי וכו'. ר"ל דהא חזינן שאם כ' אדם זה עוד קמיע א' פעם רביעי לא אמרינן שנסמוך אחכמת רופא זה דאתמחי בחכמתו בכל קמיעות שבעולם ויועיל גם קמיע רביעית מיד כל אדם וע"כ דתלינן במזל הרופא ולענ"ד ס"ל לרש"י דדוקא כשריפא הקמיע ג"פ תלינן בחכמתו והקמיע תועיל מיד כל אדם וכמ"ש רש"י בד"ה מזלי' שמסתבר טפי לתלות בקמיע מבגברא ה"נ מסתבר טפי לתלות בחכמתו ותועיל קמיע זו מיד כל אדם מלתלות במזלא ולומר שאין בקמיע זו שום מעלה רק מזלא דגברא אבל כשלא ריפא הקמיע רק פ"א א"א כלל לתלות בקמיע וע"כ תלינן במזל הרופא ומ"ש רש"י דאין הדבר תלוי במזל הרופא אלא בחכמתו היינו אחר שריפא הקמיע ג"פ ודו"ק:

(דף ס"ג ע"ב) ד"ה ההוא וכו' כלי כלי משרץ וכו'. משמע שכן הי' גירסתם בגמרא אבל לגירסא שלנו כלי כלי מהתם אפשר לפרש כלי דשרצים מכלי דמת דמיירי בכל שהו ודו"ק:

(דף ס"ד ע"א) רש"י ד"ה שק וכו' של עזים. נ"ל דכאן הס"ד ואח"כ מה"ד אע"פ וכו':

שם) תוס' ד"ה מנין וכו' אך קשה וכו'. עיין במהרש"א עד ודע וכו' אבל לבתר וכו'. ר"ל דודאי גם נוצה הדקה ילפינן במת מכל מעשה עזים וילפינן שרצים ממת מגז"ש ודו"ק:

(שם ע"ב) ד"ה ובלבד וכו' וע"כ לא אסרינן וכו'. ר"ל אבל משום שחיקת סממנים לא אסור רק ליתן לכתחלה אבל לא להחזיר ועיין במהרש"א ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה ולא תפקוס וכו'. ע"ל (דף צ"ד ע"ב) ד"ה וכן הפוקסת ובתו' שם ד"ה פוקסת ומה שציין שם בגליון:

(שם) תוס' ד"ה ר' ענני וכו' דבחצר מעורבת וכו'. עיין במהרש"א עד והשתא אי נימא דרב וכו' כצ"ל:

(דף ס"ה ע"א) רש"י ד"ה אבל של כסף וכו' ויש לתרץ וכו'. עיין במהרש"א עד לאו לאתויי חיישינן וכו' כצ"ל:

(שם ע"ב) ד"ה אין המים וכו' ואני שמעתי וכו'. עיין במהרש"א אכן בבכורות (דף נ"ה ע"ב) ד"ה מקוה סתם רש"י דזבה בעי ג"כ מים חיים וניחא שפיר ששמע בבכורות דנוטפין מיטהרין ברבוי זוחלין לענין זב וזבה ולפי שטתו דכאן אין נ"מ אלא לענין זב ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה סהדא וכו' וכל הנהרות וכו'. עיין במהרש"א ויש שם ט"ס וצ"ל וכ"כ התוס' פרק המוכר את הספינה (דף פ"ד ע"א) ומ"ש אח"כ אבל התוס' פ"ב דבכורות הוא ר"ת פרק בתרא (דף נ"ה ע"ב) והנה מלשון התוס' שכתבו וכל הנהרות משמע דלאו דוקא נהרות שיוצאין מג"ע וכן נודע טבע הנהרות אכן נהרות שיוצאין מג"ע אי ג"ע למערב ע"כ הולכין ממערב למזרח ולפי מ"ש הרמב"ן פ' בראשית בפסוק ועתה פן ישלח ידו כי פישון אחר שיצא מג"ע נכנס אח"כ בתחתיות הארץ ואח"כ יוצא מהר הלבונה ע"ש יכול להיות שגם שאר הנהרות וכשיצאו אח"כ מושכין ממזרח למערב ונודע דרך נהרות שיוצאין ממערב למזרח אינם מושכין הרבה אלא נכנסין תחת הארץ ויכול להיות שכולם חוזרין ומושכין ממזרח למערב עד שנופלין לתוך הים ודו"ק:

(דף ס"ו ע"א) ד"ה כוורת וכו' ושק. בפסוק פ' מטות לא כתיב שק אלא מעשה עזים ושק כתיב בפ' שמיני גבי שרצים אלא דס"ל להת"י דמעשה עזים היינו שק וע"ל (דף פ"ד ע"א) בתוס' ד"ה מפץ ודו"ק:

(ע"ב) רש"י ד"ה שומשמנא גמלא נמלה גדולה. בלשון ארמית לכל דבר גדול אומר כן כתב הרמב"ם בפ"ג דכלאים מ"ב והר"ב שם:

(דף ס"ז ע"א) תוס' ד"ה בני מלכים וכו' והכי איתא בירושלמי וכו'. עיין מהרש"ל ומהרש"א וז"ל הירושלמי שלפנינו ר' זעירא אמר בזוגין שבצוארו מהו וכל אדם בין קטנים עניים בין קטנים עשירים ר' אילא אמר בזוגין שבכסותו מהו וכל אדם בין גדולים בין קטנים מתניתא פליגא על ר' זעירא יוצא הוא אדם בזוגין שבכסותו ואינו יוצא בזוגין שבצוארו אלא כאן בגדולים וכאן בקטנים עכ"ל ולפ"ז צדקה גירסת התוס' שלפנינו שלא הביאו דברי אילא דהקושיא מברייתא קאי על ר' זעירא ואע"פ שר' זעירא אמר בפירוש דדוקא קטנים סבר המקשה דברייתא נמי מיירי בקטנים ויפה כ' מהרש"א דא"צ להגי' אכן מלשון מהרש"ל משמע דגריס ר' זירא במקום ר' אילא והקושיא מברייתא על ר' זירא דמשמע שאינו מחלק בין קטנים לגדולים ומ"ש בכסותו אינו אריג בכסותו ודמי לצוארו ובברייתא לא גריס יוצא אדם בזוגין שבכסותו וא"ש לפ"ז מ"ש אלא כאן וכו' אבל לגירסא שלפנינו תיבת אלא מגומגם ולפ"ז הגהת מהרש"ל מוכרחת ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה כלהו אית וכו' שאפרש לך מי וכו' ולחש וכו'. נ"ל שהכל דבור א' עד אין בהם ודו"ק:

פרק ז. (דף ס"ח ע"ב) תוס' ד"ה אבל לא שכחה וכו' לתני בבא אחריתי וכו'. הקשה מהרש"א דהא מדתני סיפא היודע שהוא שבת שמעינן דיודע עיקר שבת אינו חייב על כל מלאכה ע"ש וכן הקשו בת"י ולכאורה אינו מובן דהא מקשה בגמרא דהדיוקים סתרו אהדדי דבמציעתא משמע דבלא שכח חייב על כל מלאכה ובסיפא משמע דיודע עיקר שבת ולא שכח אינו חייב אלא על כל שבת וכן דרך הש"ס בכ"מ שמקשה מדיוקא דרישא אדיוקא דסיפא ונראה לפרש קושייתם שהקשו דע"כ נימא דמציעתא דתני שכח הוא לרבותא דאפ"ה חייב על כל שבת ושבת ולא חש התנא שמא נטעי לומר דיודע עיקר שבת ולא שכח חייב על כל מלאכה דא"כ אמאי נקיט בסיפא יודע שהוא שבת וע"כ נקיים שניהם דיודע עיקר שבת חייב על כל שבת ושבת מכ"ש דמציעתא ולא על כל מלאכה מדיוקא דסיפא אכן מה שהקשו בת"י אהא דפריך לתני היודע עיקר שבת דהא שמעינן לה מדלא תני בבא אחריתי לא נתיישב דהא מסיפא שמעינן איפכא וכמ"ש ונראה לפרש דהכי מקשה ועוד אי תימא דאע"ג דתנא סיפא היודע שהוא שבת אפ"ה אצטריך בבא אחריתי דהאי דיוקא דלא תני בבא אחריתי אלים לן דהוי ממילא דבר והיפוכו שכח חייב על כל שבת וממילא כשלא שכח חייב על כל מלאכה דאל"כ שכח ל"ל אבל סיפא דנקיט יודע שהוא שבת אע"ג דק"ו הוא מיודע עיקר שבת י"ל דאע"ג דאתיא בק"ו טרח ותנא לה א"כ יש להקשות אמאי דפריך לתני היודע עיקר שבת וכו' ודו"ק. ועיין במהר"ם עד דהא מדקתני וכו' ולא פטורה מצי למדחיי' וכו' לאשמעינן אלא חיובא וכו' כצ"ל:

(שם) ת"י ד"ה לר"י וכו' בבא אחריתי שיפרש אינו וכו' כלל למתניא לא דחייב וכו' שכח ולא שאינו חייב וכו' אלא ודאי בשלא שכחה וכו' ולא שכחה בסיפא והוי ידעינן וכו' כצ"ל נ"ל. ומ"ש ומשמע הא שכחה ר"ל שכח שהוא שבת ולא שכח עיקר שבת ומ"ש והוי ידעינן לי' ר"ל ליודע שהוא שבת ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה לתני היודע וכו' תימה לר"י לרבה וכו' כצ"ל:

(שם) ד"ה וכ"ש האי וכו' ואינו כן וכו'. עיין מהרש"ל ומהרש"א ולענ"ד נראה ליישב דברי מהרש"ל דלרבה דס"ל דשבתות כגוף אחד דמי חילוק מלאכות וחילוק שבתות דמי זה לזה אבל למאן דפליג עליה וס"ל דבזדון שבת ושגגת מלאכות חייב נמי אכל שבת טעמא דידי' דס"ל דשבתות כגופין מחולקין דמי וזה לא שייך גבי מלאכות. עוד