גנזי יוסף לז

(דף ס"ט) כתבו דהא דאר"י שאם עשאן כולן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת אין ר"ל דהתנא חילוק מלאכות אתי לאשמעינן דמרישא שמעינן היודע שהוא שבת וכו' אלא לר"י אתי לאשמעינן דשגגת כרת הוי שגגה ולר"ל אתי לאשמעינן דידיעת תחומין הוי ידיעה ע"ש ולפ"ז א"י לומר שעשה ל"ח מלאכות בשגגת מלאכות וא' בשגגת שבת דא"כ קשה מרישא שמעינן בין חיוב שגגת שבת ובין חילוק מלאכות בשגגת מלאכות ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה גרירה וכו'. עיין מהר"ם עד דמה שגוררת קצירה לקצירה וכו' כצ"ל:

(שם) וקשה לרשב"א וכו'. לכאורה אינו מובן דהא בג' זיתי חלב חשבינן לזית שלישי גרירה אע"פ שאין שום חילוק בינו ובין זית הב' כיון שהי' ידיעה קודמת לו ה"ה קצירה ג' ליחשב גרירה ונ"ל דכוונתו דזית חלב הג' חשוב גרירה מהראשין כיון שהי' ידיעה ביניהם ולא מהשני כיון שלא הי' ידיעה ביניהם וגרירה דגרירה לא הוי אלא דהשני יגרור השלישי אבל מה שהא' גורר השני והשלישי אלא הוי בכל א' רק גרירה אחת לכן צריך הקצירה השלישי בשגגת שבת שהשני שמתכפר ע"י גרירה יגרור השלישי וגם צריך ידיעה קודם הג' דאל"כ תתכפר הג' עם הראשון בלא גרירה מהשני ודו"ק:

(שם) גמרא מלתא דפשיטא להו וכו'. עיין מהר"ם ונ"ל שיש ט"ס בדבריו וצ"ל מדברי ר' אסי מבואר וכו' וכוונתו בקושיא ראשונה דאדאמר דמבעי לי' לר' זירא טפי הול"ל דפשיטא לי' לר' אסי להיפך ואח"כ מקשה יותר שגם ר' זירא הי' פשיטא לי' דחלוקין לחטאות ודו"ק:

(שם ע"ב) תוס' ד"ה מ"ד וכו' וא"ת וכו'. עיין מהר"ם עד כשיודע לו יביא וכו' כצ"ל. ועיין במהרש"א ובפ"י ובס' אשל אברהם ס"ס א':

(דף ע"ב ע"א) ד"ה בעל וכו' יכול להביא אשם על תנאי וכו'. עיין במהרש"א עד ובספק חטאת נמי וכו' ולא הבינותי דחטאת לכ"ע בעי ידיעה בתחלה ואי להביא מספק גם אין מתן דמן שוה דחטאת ארבע מתנות על ארבע קרנות ושלמים שתי מתנות שהן ארבע ולמטה ודו"ק ומ"ש בתחלת הדבור במעילה יתנה בשלמים היינו למ"ד מביאין קדשים לבית הפסול ודו"ק:

(שם) וא"ת תפשוט וכו'. לכאורה קשה דהא עולא מיירי בידיעה שבין בעילה לבעילה ואפשר דידיעה אחר כל המעשים אין מחלקות אפילו וצ"ל דפשיטא להו דידיעה בשפחה חרופה בין ביאה לביאה לא עדיף מידיעה אחר כל המעשים בשאר עבירות וכדלקמן בסיף הסוגיא ודו"ק:

(שם) ד"ה מתקיף לה וכו' ונראה לר"י וכו'. עיין במהרש"א עד וי"ל וכו'. נראה כוונתו דדוקא ידיעה שאינה גמורה כגון למ"ד לא בעי ידיעה שייך לחלק בין אחר המעשים ובין בין מעשה למעשה אבל ידיעה גמורה כגון למ"ד בעי ידיעה אי נימא דאפ"ה לא מועיל אחר כל המעשים גם בין מעשה למעשה לא מסתבר שיועיל אבל לא הבינותי שיחתו דהא ר"ל בידיעת חטאת מיירי דהוי ידיעה גמורה לכ"ע ואפ"ה הוי מסתבר לי' למקשה אי לאו דעולא דדוקא לאחר המעשים ס"ל לר"ל דאינו מועיל אבל בין מעשה למעשה אפילו ידיעה שאינה גמורה מועיל מכ"ש לרב דימי דמיירי למ"ד בעי ידיעה והוי ידיעה גמורה דודאי מועיל בין מעשה למעשה גם קושייתו לא הבינותי דהא כתבו התוס' בד"ה כי אתי דלרב דימי אפילו אחר כל המעשים ידיעה מחלקת ולכן מקשה שפיר בפשיטות ועוד אפשר לומר דאע"ג דהמקשה מקשה אדעולא מ"מ לפי האמת מסתבר לי' להש"ס כסברת עולא דלא גרע ממזיד שאין ידיעה שבין מעשה למעשה מחלקת לכן גם בשוגג לא מסתבר לחלק בין ידיעה דלאחר כל המעשים ובין ידיעה שבין מעשה למעשה ודו"ק. ויש שם ט"ס וצ"ל דאשם ודאי בעי ידיעה לא וכו':

(שם ע"ב) ד"ה נתכוין וכו' וקשה לר"ת וכו'. עיין מהר"ם עד דדריש אשר חטא בה פרט וכו' כצ"ל:

(שם) ד"ה הניחא וכו' אבל מ"מ וכו'. הקשה מהר"ם דלוקמא היכי שיש סכנת נפשות ע"ש ולא הבינותי דהא פירש"י דקרי לי' שגג דשגג וסבר דכה"ג מותר והיכי שיש ס"נ מותר בשבת לכתחלה ולא הוי שוגג כלל ודו"ק:

(שם) ד"ה עד כאן וכו' דדוחק להעמידה וכו', עיין במהרש"א עד ולא ניחא להו לתירוצי וכו' לא הבינותי דאדרבה תקשה להו מנ"ל לאוקמי בכה"ג דתקשה דלמא תרתי מיחייב אפשר מיירי בשוכח עיקר ולא קשה דלמא אפילו תרתי מיחייב ולא מקשי אלא ממתניתין דעכ"פ חדא ליחייב לכן הוצרכו לומר דאם לא נודע לו וכו' ודו"ק:

(שם) ד"ה רבא וכו' וא"ל דרבא לטעמי' וכו'. הקשה מהר"ם התינח מיראה מאהבה מאי איכא למימר ע"ש ולענ"ד אי הוי אמרינן דרבא לטעמי' הוי אמרינן דס"ל דזה לא נקרא עובד ע"ז כלל כיון דאינו מקבלו עליו באלוה ע"כ גם מאהבה פטור ממיתה אבל למ"ד יהרג ואל יעבור משמע להו דהוי עובד ע"ז ממש דאל"כ לא הוי לי' להיות יהרג ואל יעבור וזהו כוונתם שכתבו א"כ אפילו לא מקבל לי' חייב ר"ל כיון דיהרג ואל יעבור ע"כ דהוי עע"ז ממש הי' לו להיות חייב ובזה ניחא תירוצם שכתבו וי"ל דסבר רבא וכו' ר"ל דאע"פ שחייב למסור א"ע מ"מ אינו עע"ז ממש ואינו חייב מיתה בב"ד אפילו מאהבה דלפירוש מהר"ם קשה להבין תירוצם על מאהבה ודו"ק. וע"ש במהר"ם עד א"נ רבא גופי' וכו' כצ"ל:

(שם) וקשה לרשב"א וכו'. ר"ל כיון דאמר דהוי בכלל לא תעבדם משמע דהוי עע"ז ממש וממילא חייב עליו מיתה בב"ד אם לא היכי דשייך וחי בהם ודלא כסברתם דלעיל דלא הוי עע"ז ממש וקשה אמאי פטר כאן מאהבה ודו"ק. וע"ש בת"י עד במסכת ע"ז הכל הי' בכלל וכו' כצ"ל, וע"ש במהרש"א עד מיהו הך דהכל וכו'. ר"ל דהך דפרק ר' ישמעאל מתפרש לפי תירוצם בב' אופנים או דקאי אליבא דר"י דס"ל שגם בע"ז לא אמרינן יהרג ואל יעבור או דהא דאמר ולא שימות בהם היינו אע"פ שמחויב למסור א"ע מ"מ כשעבר אינו חייב מיתה בב"ד ומעתה לכאורה הי' אפשר לפרש מ"ש הכל הי' בכלל לא תעבדם היינו לאזהרה לכתחלה יצא אונס דאינו מחויב למסור א"ע וכר"י אבל לענין חיוב מיתה בב"ד גם מאהבה פטור לכן כ' מהרש"א דמשמע להו דלענין חיוב מיתה בב"ד אתמר ודו"ק:

(דף ע"ג ע"א) ד"ה אלא לאו וכו'. עיין מהר"ם עד ולכך פטר בנתכוין וכו' וגבי שבת דפטור וכו' כצ"ל:

(שם) גמרא בשלמא לאביי וכו'. עיין מהר"ם וע"ל (דף ס"ט ע"א) בת"י ד"ה גם לא מצי ובחידושי הר"ן כאן. והנה יש לדקדק בסוגיא זו לפי מ"ש התוס' לעיל ע"ב ד"ה נתכוין דבנתכוין לזרוק ד' וזרק ח' פטור לכ"ע אמאי מיחייב אביי נתכוין לזרוק ב' וזרק ד' וגם לרבא קשה אמאי צריך לטעמא דלא מיכוין לזריקה דד' אפילו נתכוין לזריקה דד' מ"מ לא נעשית מחשבתו. ומצאתי בחידושי הר"ן שמתרץ דמיירי שדעתו לזרוק במקום זה וזרק באותו מקום אלא שהיה סבר שאין שם אלא ב' אמות ויש ד' ע"ש ולכאורה אפשר לתרץ עוד דמיירי כאן באומר כ"מ שתרצה תנוח ושמעינן דאפ"ה לא מקרי מתכוין לזריקה דארבעה. אכן הרמב"ם ז"ל השמיט דין זה ומזה נ"ל דדעתו כדעת רש"י וס"ל דאביי פליג נמי אנתכוין לזרוק ד' וזרק ח' או נתכוין ללקוט תאנה זו ולקט זו ורבא אצטריך לומר דבכה"ג דנתכוין לפטור פטור ומותר לגמרי משא"כ נתכוין לד' וזרק ח' או נתכוין לתאנה זו ולקט זו ולכן הביא בפי"ג מה' שבת הכ"א דין דנתכוין לזרוק ד' וזרק ח' דפטור ומשמע אבל אסור ומכין אותו מכות מרדות וכ"כ בפ"א מה"ט גבי נתכוין ללקוט תאנים שחורות ולקט לבנות ובה"ח כלל כל הני דינים דשמעתין ביחד וכתב נתכוין לעשות דבר המותר ועשה דבר