גנזי יוסף כט

עד וכנראה מדבריהם לקמן וכו' ונראה כוונתו (בדף מ"ב ע"א) ד"ה אפילו ועמ"ש שם בעזה"י. וצ"ל בד"ה במיחם שפינה:

(שם) ור"ש שרי בחותה וכו' נ"ל דצ"ל ור"ש פוטר וכו' וע"ש בגמרא בכריתות:

(שם) ד"ה ל"ש וכו' ומשמע אפילו במתכוין עיין במהרש"א ולענ"ד נראה ליישב דלשון אפילו לצרף משמע אפילו נתכוין אבל לשון אפילו שיעור לצרף לא משמע נתכוין ודו"ק:

(שם) בת"י ד"ה ל"ש אלא שיעור להפשיר וכו' כצ"ל:

(דף מ"ב ע"א) בתוס' ד"ה אפילו וכו' וי"ל דס"ד וכו'. אע"ג דמשכחת לה אינו מתכוין וצריך לגופה כההוא דפרק הבונה שהביאו התוס' לעיל (דף מ"א ע"ב) ד"ה מיחם דתולש לאכילה או לבהמה בארעא דידי' וכשהוא פסיק רישי' חייב עלי' לר"ש דהוי צריכה לגופה אפשר דלפי סברת המקשה הזה בכה"ג היכי דלא הוי פסיק רישי' באמת אסור מדרבנן ולפ"ז מצרף דמותר לר"ש באינו מתכוון ע"כ הוי מלאכה שאצ"ל דפטור אפילו מתכוון ונ"ל שזהו כוונת מהרש"א שם שכ' שנראה מדברי התוס' דלקמן דמצרף הוי מלאכה שאצ"ל וכוונתו מדברי התוס' דהכא דהתרצן לא נחלק עליו בזה. אכן מהר"ם כ' שם בסוף דבריו דאפשר דמצרף הוי מלאכה הצריכה לגופה כההוא דפרק הבונה וקשה עליו מדברי התוספות דהכא ודוחק לומר דהתרצן מחולק עם המקשן בזה ונראה דס"ל דאפילו באינו מתכוון בדבר דהוי צריכה לגופה מותר לר"ש כיון דרוב אינו מתכוין הוי מלאכה שאצ"ל לא גזרו בשום אינו מתכוין ואע"ג דנראה מדברי התוס' דלסברת המקשן לא אתי שפיר הא דאוסר ר"י בגרירה דבר שאינו מתכוין ולא אמרינן לא פלוג רבנן בדבר שאינו מתכוין דהתם לא שייך לומר רוב מלאכות הוי מלאכות גמורות אבל לר"ש שייך שפיר לומר רוב אין מתכוין הוי מלאכה שאצ"ל לכן לא פלוג רבנן ולא גזרו בשום אין מתכוין ודו"ק:

(שם) וכיון דבשבת אסר וכו'. כ' מהרש"א ואע"ג דאין שבות במקדש וכו' ע"ש ולא הבינותי דהא כ' התוס' לעיל ע"ב ד"ה מיחם דבכל התורה חוץ משבת דבר שא"מ אסור לר"י מדאורייתא וכן מוכרח מסוגיא דזבחים שם דאמר דכיון דר"י ס"ל דבר שא"מ אסור הלכך עקר לי' למשמעותיה דקרא ולא דרש אשה שיזלפו ע"ג אשים אלא לנחת רוח הוא לפני כאשים ע"ש ברש"י ד"ה הא ר"י וע"כ מ"ש התוס' וכיון דבשבת אסר אין מתכוין כ"ש בעלמא ר"ל וכיון דבשבת דאין מתכוין דידי' אפילו לר"י לא הוי אלא מדרבנן וקיי"ל דבדרבנן הלך אחר המיקל ס"ל לשמואל כר"י וע"כ דפסיקא לי' דאין מתכוין כמתכוין כ"ש בעלמא דאין מתכוין דידי' לר"י הוא מדאורייתא וא"כ לא שייך לומר אין שבות במקדש ואפשר שזהו כוונת המהרש"א במ"ש דבשאר איסורין אין לחלק בין מקדש לגבולין ודו"ק:

(שם) ד"ה מי סברת וכו' וי"ל דר"י לב"ה וכו'. עיין במהרש"א עד ור"ח דתני וכו' משמע מדבריו דלפ"ז ל"פ ר"ח דהא דר"י כלל וא"כ תקשה ג"כ אהא דאמר אביי לעיל לרב יוסף תני ר' חייא וכו' ושתיק לי' אמאי לא אמר דר"ח אליבא דר"ש בן מנסיא ואנא אליבא דת"ק לב"ה ונ"ל דכוונת מהרש"א דאפשר לומר דר"י לא קאי אלא אליבא דת"ק לב"ה אבל לר"ש בן מנסיא מודה דספל אינו כאמבטי וכמ"ש התוס' לקמן דהוי אפשר לפרש מ"ש ר"ח אינו כאמבטי דהיינו דמותר חמין לתוך צונן דוקא אבל לפי האמת ידעו אביי ור"י דא"א לפרש כן ברייתא דר"ח מכח אידך ברייתא וכ"ש לפי מ"ש התוס' לקמן בד"ה נותן שהכל ברייתא אחת והא דהוצרך מהרש"א לומר דברים אלו נ"ל שבא לשלול דלא תימא דאין סברא כלל לומר דספל יש לו דין שלישי דלא ככוס ודלא כאמבטי לר"ש בן מנסיא לזה כתב דהא התוס' כתבו לקמן דהוי מפורשים כן ברייתא דר"ח דספל יש לו דין ממוצע דלא ככוס ודלא כאמבטי לולי ברייתא האחרת ועיין מהר"ם ודו"ק. ויש ט"ס במהר"ם וצ"ל פי' הנ"מ הוא אליבא וכו':

(שם ע"ב) תוס' ד"ה א"נ וכו' והוא של חרם ר"ל ולא של עץ דבשל עץ א"א לעשות אש תחתי' ואח"כ צ"ל והא דבפרק וכו' ומוגלשין איירי וכו':

(שם) תוס' ד"ה ואין ניאותין וכו' ואיכא לאוקמא כר"ש וכו'. כ' מהרש"א דבטלטול מותר ואין אסור אלא ליהנות ממנו ע"ש ותמהני מאוד דא"כ אמאי אסור ליתן כלי תחת הנר לקבל השמן משום דמבטל כלי מהיכנו הא כיון שאינו אסור בטלטול לא מבטל הכלי מהיכנו כלל וגם לקמן (דף מ"ד ע"א) משמע דשמן המטפטף בשעה שהנר דולק דמי לנר הדולק ואסור בטלטול לר"ש וכ"מ מסתימת הפוסקים ומפשט סוגיא דלקמן ונלע"ד שגם לר"ש אסור בטלטול ומ"ש ואין ניאותין משום דאיסור טלטול תלי באיסור הנאה וכין שאין ניאותין ממנו ממילא אסור בטלטול ומ"ש התוס' ואיכא לאוקמא כר"ש ר"ל שגם כר"ש נוכל לאוקמא דלא נימא דע"כ לא אתיא כר"ש דר"ש מתיר מותר השמן שבנר ולא דמי טלטול שמן המטפטף לטלטול הנר עצמו דהנר בכ"מ שהוא דולק שם אבל שמן המטפטף כשניטל מהנר בטלה מצותו ואע"ג דגם כשהוא אצל הנר בטלה מצותו מכל מקום אסור בטלטול כ"ז שהוא דולק כמו שאסור להסתפק ממנו אע"ג דגם כשמסתפק ממנו אינו מבטל מצותו שהרי כבר בטלה מצותו מ"מ כל זמן שהוא דולק אסור להסתפק ממנו כמו מן השמן שבנר עצמו הרי דאע"ג שכבר בטלה מצותו אסור לעשות בידים מעשה שמבטל שמן שבנר ממצותו וכמ"ש הריטב"א בחידושיו (דף מ"ה ע"א) וז"ל ואע"פ שזה פירש ממנו עדיין הוא בדיחויו עכ"ו וה"ה בטלטול ודו"ק. וע"ש במהר"ם עד ממש ולא שמן וכו' כצ"ל. שוב מצאתי במהרש"א (דף מ"ג ע"א) בתוס' ד"ה בעודו עליו שהקשה דלר"ש דשרי בטלטול אמאי הוי בטול כלי מהיכנו וע"ש מ"ש ע"ז ומ"מ לענ"ד נראה כמ"ש:

(שם) רש"י ד"ה אבל כופה עליו וכו'. מהר"ם כ' שהכל עד וכופה עליו כלי הדא ולא ידעתי למה ואפשר שהי' לפניו גירסא אחרת ודו"ק:

(שם) גמרא אמר רבה וכו'. עיין מהר"ם ונראה לענ"ד דטעמא דהצלה שאינה מצוי' לא התירו הוא ג"כ מטעם דאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל אלא דרבה אליבא דר"ח ס"ל דבהצלה מצוי' התירו לטלטל כלי אפילו לצורך דבר שאינו ניטל ור' יצחק פליג על ר"ח וס"ל דלעולם אסור לטלטל כלי לצורך דבר שאינו ניטל וכ"מ מדברי רש"י שכ' והצלה מצוי' התירו לטלטל כלי לצרכה וכו' וגם במשנה לא כ' אלא ב' טעמים וקסבר אין כלי ניטל א"נ אסור לבטל כלי מהיכנו וא"כ כשצריך למקומו של כלי ודאי גם לרבה מותר לטלטלו לצורך הצלה שאינה מצויה וא"כ לא הבינותי מ"ש מהר"ם בסוף דבריו וכ"כ מהרש"א לקמן (דף מ"ג) דאביי היה סבר כר' יצחק וטעמא דניצוצות בצריך למקומו א"כ מאי מקשה על רבה מכל הני ניהו דהי' ס"ל דלא שכיחי מ"מ לישני נמי דצריך למקומן אבל רבה דחיקא לי' לאוקמא בצריך למקומן וניחא לי' טפי לאוקמא בגווני דשכיחי משא"כ ר' יצחק לא אשכח היתר אלא בצריך למקומן ונלענ"ד דאפילו למ"ש התוס' ד"ה הצלה דטעמא דרבה משום טירחא מ"מ בצריך למקומן ודאי לא שייך טירחא ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה לכל וכו' נראה וכו'. דבריהם תמוהים לכאורה דבפ"ק דמעשרות מ"ז מבואר דפליג ר"י בשמן וצ"ל דס"ל להתוס' דהתם ר"י ארישא ולחומרא דמשום דס"ל דבכ"ר שאינו מבשל לדידי' גבי תבלין מ"מ