גנזי יוסף טז

ולא הבינותי דבריו ואפשר שיש שם איזהו ט"ס ע"ש:

(שם) ד"ה מ"ט וכו' ביד ב"ה שהוא וידו וכו' כצ"ל. ומה דמשמע להו מפירש"י דאם נתן לו חברו לתוך ידו והוציא פטור עיין בחידושי רשב"א ואין להאריך. ועיין במהרש"א מה שהקשה וכ' ויש ליישב ובמהר"ם מיישב על נכון וגם לפי מ"ש מהרש"א בדבור הקודם בין היכי שהגוף מונח כבר ובין היכי שהגוף מונח עם החפץ ע"כ צ"ל שכאן כתבו התוס' לפי מה שפשט ר' דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי ודו"ק. ובגליון נדפס ת"י ולרשב"א שמחלק וכו' ונרשם בפנים בדבור דלעיל אחר תיבות ע"ג קרקע ונלענ"ד ששייך לכאן וכ"מ מדברי הפ"י ע"ש ומ"ש כיון דהוי דומה ר"ל כיון דס"ל דהוא וידו במקום א' דומה להוא ברשות א' וידו ברשות אחר. ומ"ש שם עוד ולר"י דלא מחלק וכו' משמע דהיינו קו' מהרש"א וכבר תירצה מהר"ם לנכון ודו"ק:

(שם ע"ב) רש"י ד"ה בשוגג וכו' ודרב ביבי לא תפשוט וכו'. נ"ל דמשמע ליה דבעי' דרב ביבי מיירי בין בשוגג בין במזיד כדמוקי לה לקמן (דף ד') במזיד וס"ל דלאו דוקא דה"ה בשוגג ולידי חיוב איסור חטאת כמ"ש התוס' ד"ה ואלא לכן כ' דלא מצי למיפשט לא משוגג אשוגג ולא ממזיד אמזיד. אכן ק"ל דלסברת רש"י גם לתירוץ דלעיל משחשכה קנסוה רבנן אמאי תפשוט דרב ביבי נימא ג"כ דל"ד דהתם ליכא למיחש דלמא לישדינהו כמ"ש רש"י. והנה בת"י לעיל בגמרא הקשו קו' זו וע"ש מ"ש לתרץ ולפ"ד גם כאן תפשוט ממזיד וצ"ל דלא גרסו לעולם לא תפשוט וכמ"ש התוס' בשם ר"י וס"ל יותר שגם לתירוץ זה תפשוט או דס"ל דמיירי מבע"י כמ"ש התוס' בד"ה בשוגג אבל לפירש"י קשה ועיין מהר"ם מ"ש בזה לחלק בין בשוגג לבמזיד ולפי מ"ש בעזה"י בכוונת רש"י דס"ל דבעי' דרב ביבי מיירי גם בשוגג לא נתיישב כלל בזה גם בסוף הניח בקושיא. והנלענ"ד בזה דס"ל להגמרא דאי נימא דהיכי דודאי יבא לידי אד"א לא שייך למקנסיה גם היכי דאפשר לבא לידי אד"א טפי לא שייך למקנסיה מהיכי דלא אפשר לבא לידי אד"א וא"כ אם איתא דטעמא דקנסינן לי' בהוציא ידו משחשכה משום דלאו ודאי יבא לידי אד"א כ"ש כשהוציא ידו מבע"י דא"א כלל שיבא לידי אד"א ומדאמרינן בהיפך דמבע"י לא קנסו ומשחשכה קנסו ע"כ לא ס"ל סברא זו וא"כ גם בדרב ביבי תפשוט דקנסו אבל השתא אמרינן דבהוציא ידו במזיד אפילו משחשכה קנסו וכ"ש מבע"י לא תפשוט דרב ביבי דש"ה דאפילו משחשכה לאו ודאי שיבא לידי אד"א וכמ"ש רש"י ומהר"ם וזהו כוונת הגמרא לעיל דאמר איפכא מסתברא ר"ל אם תרצה לחלק בין זה לדרב ביבי עכ"פ לא הו"ל למימר הסברא מהופכת אלא הול"ל דכאן לעולם קנסו ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה התירו לו וכו' הא נשים מעכבין. הוגה בגליון בשם מהר"ם דצ"ל אנשים והוא תמוה דבגמרא שם איתא נשים ע"ש ונ"ל דט"ס הוא במהר"ם וצ"ל נשים והי' לפניו איזהו גירסא אחרת וגירסא שלפנינו בפנים הוא נכון ומתוקן ודו"ק:

(שם) ד"ה בשוגג וכו' וא"ת משנויא קמא וכו'. עיין מהר"ם ויש שם ט"ס וצ"ל וע"כ צריך לשנויי דמבעוד יום לא קנסו ומשחשכה קנסו וכו'. ומ"ש שם אלא אדברי הרשב"א קא מקשו התוס' וכו' אינו מובן לי דפשיטא דמ"ש הרשב"א אע"ג דאיכא למדחי בשנויא קמא ר"ל דמ"ש דמ"ס ככרמלית דמיא ומ"ס לאו ככרמלית דמיא ותפשוט בעי' דאביי ומ"ש התוס' משינויא קמא נמי תפשוט בעי' דרב ביבי היינו מה דמשני כאן למטה מעשרה כאן למעלה מי' ואינו ענין זה לזה כלל ודו"ק:

(שם) אבל גבי רדיית הפת וכו'. עיין במהרש"א ומ"ש דלפי מה שחילק רש"י ניחא הנה לכאורה קשה לפי מ"ש מהרש"ל דהתוס' ס"ל במזיד סברת רש"י א"כ מאי הקשו התוס' משינויא קמא נמי נפשוט הא כמו דלא נפשוט משינויא בתרא ממזיד דקנסוה משום דהתם אפשר לו ליזהר שלא יבא לידי אד"א ה"נ משינויא קמא דלמטה מי' קנסוה אפילו בשוגג אפשר לומר בטעמא משום דאפשר לו ליזהר שלא יבא לידי אד"א משא"כ בדרב ביבי וצ"ל דס"ל למהרש"ל דדוקא במזיד אמרינן מסתמא יזהר שלא יבא לידי מיתת ב"ד אבל בשוגג אם קנסו בהוציא ידו ה"נ יש לקנוס בדרב ביבי ולפ"ז לא הבינותי מ"ש מהרש"א דלדברי מהרש"ל דתוס' ס"ל במזיד סברת רש"י ניחא דממ"נ אי ס"ל גם בשוגג אי נימא דקנסוה כסברת רש"י אין התחלה לקושייתם כלל ולא צריך לתירוצם ואי לא ס"ל בשוגג כסברת רש"י ומקשו משוגג דקנסוה לשינויא קמא א"כ גם לדברי רש"י לא ניחא ודו"ק. וקושייתו נלענ"ד לתרץ דגבי רדיית פת מה שאסור במבע"י לא משום קנסא אלא דהוא גופיה שבות ובמשחשכה התירוהו שלא יעבור אדאורייתא לא שייך חוכא ואטלולא אבל גבי חזרת ידו דהטעם דאסרינן לי' במבע"י משום קנסא אי נימא דבמשחשכה דעבר אאיסור יותר חמור לא קנסוה יהי' כחוכא ואיטלולא אע"ג דהיכי דעבר בשוגג משחשכה לא ס"ל להתוס' סברא זו שהיא סברת רש"י היינו דלא ס"ל דע"י שבות יזקיקוהו לעבור על אד"א אבל מבע"י שלא יעבור על אד"א שפיר ס"ל סברא זו דהא זהו עיקר גזרת רדיית הפת כשהדביק מבע"י דכשהדביק בשבת מבעי' לי' לרב ביבי בין כשהדביק בשוגג ובין כשהדביק במזיד וכמש"ל ודו"ק:

(דף ד' ע"א) ד"ה ומ"ש וכו' וכגון שאין מפסיק שם רה"ר. לכאורה ר"ל דאין שם אלא כרמלית אבל קשה לומר כן דהא כל הסוגיא מיירי ברה"ר ואע"ג דבדר"נ לא הוזכר רה"ר מ"מ הא למדנו מכאן לסוגיא דלעיל דמיירי ברה"ר ולפ"ז לא הי' צריך להביא ראי' מדר"נ ולפרש הטעם דאתעבידא מחשבתו דהא פשיטא דאיכא איסור חיוב חטאת ואפשר לומר דהא"נ לא כתבו אלא אדר"נ ובסוגיא דלעיל יתיישב בתירוץ ראשון ויותר נ"ל בכוונתם שרה"ר מהלכת לפניהם ולא ביניהם ואין הרה"ר מפסיק בין ב' רה"י ועיין בש"ע של מהרש"ז סי' שמ"ח ס"ב ודו"ק:

(שם) ד"ה אלא דאהדר וכו' כדקאמר בסמוך וכו'. עיין במהרש"א עד אם לא ירדה בלי רשות ב"ד וכו' נראה מדבריו דמ"ש התוס' לקמן בד"ה קודם שיבא בשם ריב"א דכיון שמניח מלרדות ע"י מה שאנו אוסרין לו לא מיחייב היינו דוקא כשבא לשאול לב"ד ואסרו לו אבל אם לא בא לשאול ומעצמו מניח מלרדות אע"פ שאלו בא לשאול היינו אוסרין לו חייב ולא ידעתי מנ"ל הא ומשמעות התוס' שם בשם ריב"א דאם נאמר דאסור לו לרדותו לא מיחייב סקילה בין בא לשאול ובין מונע מעצמו מ"מ אנוס הוא בתקנת חכמים ואפשר כוונת מהרש"א שגם מעצמו אינו נמנע מלרדותו משום שאסרוהו חכמים אלא שאינו חש לרדותו כלל אבל גם זה קשה בעיני חדא שמשמעות הגמרא הוא דמיירי שהי' רוצה לרדותו אם היה מותר ועוד דמי יודע כוונתו מאיזה טעם נמנע מלרדותו ובלא"ה לא מצינו שיתחייב משום כוונתו כיון דעכ"פ אנן ידעינן שהיה אסור לו לרדותו ומשמע דלפירוש ריב"א לא מצינו חיוב סקילה אי לא התירו לו לרדותו אלא איסור סקילה אכן מדברי הת"י שם בשם הר"ש ממירבורא משמע דמשום איסור סקילה אין מתירין לו אלא דוקא אי חייב ממש ע"ש ודו"ק וצ"ע:

(שם) ד"ה וכי אומרים וכו' ואמר ריב"א וכו'. לפירוש ריב"א א"צ לתירוצם דלעיל ולמה שחילקו אח"כ בין מצוה רבה או לא צ"ל או דשלא יבא לידי איסור דאורייתא בשבת לא מקרי מצוה רבה או דניחא להו השתא בתירוצם דלעיל כיון שאינו בגרמתו ודו"ק:

(שם) ד"ה קודם שיבא וכו' ומה שלא רדה שמא שכח וכו'. עיין מהר"ם עד ואם הי' לשון ההתראה וכו' ולכאורה אינו מובן שהרי כתבו התוס' דבעינן התראה בשעת עבירת הלאו ולא בשעת ביטול העשה ועוד דבשעת ביטול העשה לא שייך שמא שכת וצ"ל דכוונתו דבשעת הדיבוק התרו בו שלא ידבק או עכ"פ ירדותו קודם שתיאפה