גנזי יוסף טו

דהסוגיות סתרו זה את זה בדינא גם הרמב"ם פ"ד מה' קידוש החודש הי"ב מייתי קרא דלשכנו וכ' המפרש שם דדוקא ירושלים גם בגליון הש"ס רשם דבתו' שבועות (דף ל"א) כתבו דאשכחן טובי כה"ג בש"ס דמייתי במקום א' מקרא זה ובמקום ב' מקרא אחר משמע דס"ל דלא סתרו אהדדי בדינא. ובעיקר קו' התו' כתבו שם בלשון קצת קשה משמע שיש תירוץ לקושיא זו. והנלענ"ד בזה דמקרא דלשכנו בלחוד לא משמע דפשטי' דקרא בהבאת קרבנות מיירי ומקרא דכי מציון בלחוד קשה דעד לא אתי דוד מאן אמריה גם דוד גופי' מנלי' אלא דוד גופי' למדו מקרא דלשכנו וגמרא גמיר לה דקרא להכי נמי איירי ורמיזא בתורה בקרא דלשכנו וקרא דכי מציון גלי אקרא דלשכנו לכן בסנהדרין מייתי עיקר הלימוד כמו בכל הש"ס דמייתי מקרא אע"ג דפשטי' מיירי בענין אחר אבל כאן שרצה לקבוע חדשים ולעבר שנים בח"ל ע"כ ס"ל דקרא דלשכנו מיירי בהבאת קרבנות כפשטי' הוכרח להביא להם קרא דכי מציון דגלי דקרא דלשכנו גם בזה מיירי וממילא גם דברי רש"י נתיישבו דמייתי עיקר הלימוד מן התורה. כנלענ"ד. הגם שאפשר לומר דמ"ש התו' בלשון קצת קשה כוונתם למ"ש בשבועות דאשכחן טובי כה"ג בש"ס גם במה שרצה לעבר שנים ולקבוע חדשים בח"ל מעיקרא הי' טעמו משום שלא הניח כמותו בא"י מ"מ כתבתי הנלענ"ד דאפשר לתרץ בזה קו' התו' והמהרש"א ודו"ק. [אמ"ר. ועיין באגדות מהרש"א ובס' סמיכת חכמים ובפדר"א פ"ח]:

(שם ע"ב) גמרא והא תניא חכם שטימא וכו'. לכאורה משמע שהוא כדין הורה אלא שהם לצערו סתרו דבריו ולא הורו למעשה וא"כ לא שייך להקשות מהא דחכם שטימא דמיירי שהורה לעשות וע"כ דמשמע להו שהורה לעשות וא"כ א"צ להקשות מהא דחכם שטימא דמיירי דהחכם טעה בהוראתו ואין חברו רשאי לטהר דמיירי שלא טעה אלא בשקול הדעת וצ"ל דמשמע להו דחנינא טעה בהוראתו והוא תמוה שנזדמן שטעה בכמה הוראות אם לא בדרך נס וצ"ל דהא דאמר להו מפני מה אני מטמא וכו' היינו נמי מטעם דלא טעה אלא בשקול הדעת ואפשר שהוא כדין הורה ולרווחא דמלתא מקשה מחכם שטימא דאפילו אי הוי ס"ל שטעה לא היו יכולין לסתור דבריו וכ"ש שכדין הורה ומתרץ כי היכי דלא נגררו בתריה עת לעשות להורות שלא כהלכה למגדר מלתא ודו"ק:

סליקא מסכת ברכות בעזה"י. מסכת שבת פרק א. (דף ב' ע"א) רש"י ד"ה יציאות השבת וכו' ובגמרא מפרש וכו' עיין מהר"ם ויש שם ט"ס וצ"ל מרשות יחיד לרה"ר. ומ"ש מהר"ם שם והוסיפו חכמים עוד הוצאה והכנסה דבעה"ב וכו' הוא לאו דוקא דלרש"י לקמן דעקירות קא חשיב לא חשיב לבעה"ב לפטור אלא הוצאות ולעני רק הכנסות ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה פשט בעה"ב וכו' וגבי הכנסה נמי וכו'. עיין במהרש"א ונ"ל שיש שם ט"ס וצ"ל מה צריך לומר שהיתה במשכן הא אמר בפ' הזורק וכו' וכוונתו לפרש דמתחלה כתבו הטעם דצ"ל שהיתה במשכן משום דמלאכה גרועה היא ואח"כ כתבו דלא צ"ל שהיתה במשכן אלא איידי דהוצאה לזה כ' דקודם דאסקי אדעתייהו קושיא דהא סברא היא הי' נראה לכאורה הטעם דמלאכה גרועה היא אבל אחר שהקשו הא סברא היא וא"כ אע"ג דמלאכה גרועה היא לא צ"ל שהיתה במשכן אלא איידי דהוצאה ודו"ק:

(שם) ד"ה שבועות וכו' והוה אתיא כולה כר"י וכו' עיין מהר"ם ויש שם ט"ס וצ"ל דרבי בידיעות ס"ל כר"י ובשבועות ס"ל כר"ע:

(שם ע"ב) רש"י ד"ה מתניתין דהכא וכו' ומה שהן ד' חיובי ופטורי וכו'. עיין מהר"ם ולענ"ד אין שום משמעות בדברי רש"י דחיובי ופטורי ר"ל בין בעני ובין בבעה"ב ושפיר אפשר לפרש חיובי א' בעני ואחד בבעה"ב ופטורי בבעה"ב לחוד ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה התם דלאו עיקר שבת הוא וכו' וגם המקשה וכו'. הקשה מהר"ם הא עכ"פ מוכרח הוא להשמיענו במקום א' דין הפטור אבל אסור ע"ש ולא הבינותי דודאי מוכרח הוא להשמיענו במקום עיקר שבת דין הפטור אבל אסור אבל אי לא הוי במקום עיקר שבת מוטב לשנות כמו התם וע"כ הוצרך לומר הכא דעיקר שבת הוא והוכרח להשמיענו דין דפטור אבל אסור לכן לא חש למתני כי התם. עוד כ' מהר"ם דהתוס' בשבועות (דף ה' ע"א ד"ה מ"ש] תירצו בע"א ע"ש בתוס' ונלענ"ד דהתוס' דהכא ס"ל דאפילו הוי התם עיקר שבת הו"ל למתני דומיא דמראות נגעים ודין פטור אבל אסור הו"ל למתני במקום אחר ושתים שהן ד' בפנים ושתים שהן ד' בחוץ לא הוי דומיא דמראות נגעים. ומ"ש עוד מהר"ם דהח"ש כ' שהוא גליון לא מצאתי שכ' כן על ד"ז אלא על ד"ה וכי תימא כ' שהוא הג"ה ועיין בפ"י ודו"ק וצ"ע:

(דף ג' ע"א) ד"ה בבא דרישא וכו' וי"ל דמיירי בנכרי וכו'. עיין מהר"ם עד דלא תנא אלא איסורי שבת וכו' ולא הבינותי דע"כ התוס' לא נחתו לסברא זו דא"כ לא היו צריכין כלל לאוקמא בנכרי כמ"ש בגליון בשם ת"י תירוץ זה בלשון א"נ וכ"כ הרא"ש והר"ן תירוץ זה לתירוץ אחר על קו' התוס' והנלע"ד בזה לשיטת התוס' דכיון דעכ"פ לפעמים מותר לגמרי כגון בנכרי וחפץ של נכרי לכן לא חשיב להו ודו"ק:

(שם) ד"ה הצד נחש וכו' כמו שמוכיח שמואל וכו'. נ"ל דהוצרכו לזה דצא נראה להם לומר ששמואל יאמר מימרא אלא או שפוסק הלכה או שמפרש דיוקא דמתניתין לכן קשה להו לפי פירושם ששמואל אליבא דר"ש קאמר ל"ל לשמואל לומר אליבא דר"ש כיון דלא ס"ל כן לכן כתבו כמו שמוכיח שמואל וכו' וכיון שמוכיח כן מהמשנה דיוקא דמתניתין אתי לאשמעינן ודו"ק:

(שם) ד"ה שניהם פטורים. עיין במהרש"א ומשמע דכוונתו דבאתי לידי חיוב חטאת ר"ל מי שפשט ידו והוציא מרשות לרשות וגם גמר המלאכה ה"א דבאמת חייב וצ"ל לפ"ז דהוה אפשר לפרש דהא דאמר במתניתין פשט העני את ידו לפנים ונטל בעה"ב מתוכה או שנתן לתוכה שניהם פטורים ר"ל דהבעה"ב פטור בשניהם ולשון שניהם ר"ל בשני עניינים האלו פטור הבעה"ב דעליה קאי דאמר נטל בעה"ב או שנתן לתוכה אבל העני כשנטל בעה"ב מתוכה פטור וכשנתן לתוכה והוציא חייב וכן בסיפא כשפשט בעה"ב ידו לחוץ הוא להיפך דהעני פטור משניהם והבעה"ב כשהכניס והניח חייב ואע"פ שיש יותר ב' חיובים וב' פטורים זהו באמת קו' הגמרא תרתי סרי הויין ור"ל שיש יותר ב' חיובים וב' פטורים והוא נכון לשיטת ריב"א ונ"ל דלשיטת רש"י בפשיטות ניחא דאמתניתין הי' יכול לומר דלא חשב אלא עקירות דאהנחות באמת חייב חטאת דגמר המלאכה כמ"ש התוס' כאן להכי פריך אמאי דמשני פטורי דלא אתי בהו לידי חיוב חטאת לא קחשיב דס"ל אדרבה הנחה קיל טפי דלא אתי בהו לידי חיוב חטאת להכי פריך והא אתעבידא מלאכה מבינייהו כנלענ"ד ודו"ק:

(שם) ד"ה עקירת גופו וכו' וממתניתין דקתני וכו'. עיין במהרש"א ובהגהות קרני ראם הקשה עליו