גנזי יוסף קיח

וכמ"ש הרא"ש בשם הר"י מטראני לכן כ' רשב"ם לדחות זה דאפילו לר' יהודה הא דמפסיקין היינו משתחשך וע"ז אמר ר' יוסי אין מפסיקין אבל עד שתחשך מותר לכתחלה לר' יוסי וכמ"ש הרא"ש ע"ש ודו"ק. ועמ"ש בדברי רשב"ם לעיל:

(שם) תוס' ד"ה מכלל דפליגי וכו' ודייק מדקתני וכו'. הקשה בגליון הש"ס הא ר' יוסי אמר דאין מפסיק אחר שתחשך ע"ש ותמהני דהא דברי התוס' בשם הר' יחיאל הם כעין דברי הרא"ש בשם הר"י מטראני וקושייתו היא קו' הרא"ש עליו וע"כ צ"ל לדבריהם דמ"מ טפי משמע להו שלא להתחיל קודם חשיכה מלהפסיק משחשיכה לכן דייק כאן לר' יוסי גופי' דע"כ אין מפסיקין היינו בע"פ ולקמן ד"ה אין מפסיקין כתבו בשמו דדייק מדפסק כר' יוסי דאין מפסיקין משמע דלכתחלה לא קיי"ל כוותי' ועיין ברא"ש בשם בה"ג ובשם הרי"מ ובמהרש"א ודו"ק:

(שם) ד"ה שהיו מסובין והתחילו בהיתר שהרי ר' יהודה היה שם. לכאורה אינו מובן דלר' יוסי פשיטא דהתחילו בהיתר שהרי מותר לדידי' עד הלילה וצ"ל לדבריהם דאפילו לר' יוסי דמותר לאכול עד שתחשך מ"מ לא מקרי התחיל בהיתר לענין הפסקה אא"כ התחיל קודם ט' שעות לכן לולי שר' יהודה הי' שם הי' אפשר שהתחילו אחר מנחה וזה מקרי התחיל באיסור לענין הפסקה אבל כיון שר' יהודה הי' שם ולדידי' אסור להתחיל אז ודאי איסורא לדידי' לא עביד וע"כ התחילו קודם מנחה ובזה נ"ל ליישב דברי הרי"ף שמביא הרא"ש שפסק כר' יוסי וכ' אם התחילו קודם ט' שעות וע"ש ברא"ש ודו"ק:

(שם ע"ב) רשב"ם ד"ה ה"ג רבה בב"ח כו' ול"ג ושוין אלא ה"ג אין מביאין וכו'. מדברי מהרש"א משמע שלא הי' לפניו בפירשב"ם כאן ול"ג ושוין אלא אדרבה כאן העתיק תיבת ושוין עד דבור שאח"ז שמפלפל אי גרסינן ושוין וכאן לא בא לומר אלא דל"ג כוותי' דשמואל ומטעם שאין זה ענין לדשמואל דשמואל מיירי בהפסקה וברייתא מיירי בתחלת הסעודה אלא תנ"ה כרבב"ח ולפי הגירסא שלפנינו בפירשב"ם אפשר לומר דתרתי קאמר דל"ג כוותי' דשמואל ול"ג נמי ושוין ובדבור שאח"ז מפרש טעמו דל"ג ושוין ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה ידי קידוש וכו' ולאו דוקא נקט בירושלמי וכו'. עיין במהרש"א עד ואמאי נקט בכה"ג וכו' משמע דכשהיה בדעתו לאכול במקום קידוש גם סוגיא דשמעתין ס"ל דלא יצא ידי קידוש אפילו לרב ולענ"ד לכאורה לא משמע כן מדאמר סבור מינה ה"מ מבית לבית אבל ממקום למקום בחד ביתא לא וכו' והיינו ע"כ כשהיה בדעתו לאכול קודם קידוש דאל"כ האמת היא כן לשמואל ואפ"ה פליג רב ואמר שיצא אפילו מביהכ"נ לביתו ודו"ק:

(שם) ד"ה ידי יין וכו' ודוחק לומר וכו'. עיין במהרש"א עד גם לפ"ז דוחק וכו'. ר"ל דוקא הא דקאמר התם בא להם יין אחר המזון א"ש דעד אחר המזון לא הי' להם יין אבל כאן שהי' להם לפני המזון ולאחר המזון ולא בתוך המזון זה דוחק:

(שם) אבל אם נמלך וכו'. עיין במהרש"א ועיין בק"נ אות ט"ו:

(דף ק"א ע"א) ד"ה אבל ממקום וכו' ומיהו שני מקומות וכו'. ר"ל לקמן גבי שינוי מקום דאמר מבית לבית היינו גם שני מקומות בחד בית והיינו ממקום למקום דכאן וכ"כ הרא"ש ע"ש וע"ל ע"ב ברש"י ד"ה ממקום למקום דלא ס"ל כן:

(שם ע"ב) ד"ה אלא וכו' וברייתא דמייתי בסמוך ל"ג לשתות יין וכו' ולהאי פי' נמי ל"ג בברייתא דבסמוך לשתות יין וכו'. נ"ל דלפירשב"ם לא גרסינן יין אבל לשתות שפיר גרסינן וכמ"ש רשב"ם אלא דאכתי לא ידעינן אם יין או שאר משקין לכן הוצרך להוכיח מדקתני עקרו אבל לפי' התוס' ל"ג כלל לשתות דהא לאכול פת מיירי:

(שם) רשב"ם ד"ה קשיא לרב חסדא וכו' עיין במהרש"א עד אבל כשנח חזרו וכו' ולא הבינותי דהא דוקא לכתחלה אמרינן דטעונין ברכה לאחריהם במקומם וכמ"ש רשב"ם בד"ה אבל דברים הטועונין אבל בדיעבד קיי"ל כב"ה דיברך במקום שנזכר א"כ צריכין לברך ברה"מ במקום שנזכר קודם שיברך המוציא לפי שיטה זו ודו"ק:

(דף ק"ב ע"א) גמרא אמר לך ר' יוחנן וכו'. הקשה בגליון הש"ס דא"כ גם מברייתא דלעיל לא הוי תיובתא דאפשר לאוקמי כר' יהודה ע"ש ולענ"ד לק"מ דא"כ הי' לו לחלק בין הניח מקצת חברים ודו"ק:

(שם) רשב"ם ד"ה להודיעך כחו וכו'. עיין במהרש"א עד אבל בברכת הנהנין וכו' ותמהני דהא גם בברכת הנהנין קיי"ל דספק בירך לא יחזור ויברך אפילו ברכה ראשונה כדאיתא בא"ח ס"ס ר"ט ומשמע דיאכל בלא ברכה ולפי מ"ש בעזה"י בפ"כ ח"ג אות ד' דעיקר טעם ספק ברכות להקל משום דמדרבנן הוא ולא משום לא תשא אפשר ליישב דברי רשב"ם ודו"ק:

(שם) ד"ה ה"ג ת"כ דר"ח וכו' אבל בההוא דלעיל וכו' הקשה בגליון הש"ס דבלא"ה בההוא דלעיל אפשר לומר דעקרו הוא לרבותא דר' יהודה ע"ש ותמהני דהא תניא כוותי' דרב חסדא היינו לאפוקי מר"ש דאמר אחד זה ואחד זה צריך לברך וא"כ ברייתא דלעיל ע"כ דלא כרב ששת ופשיטא דרב חסדא יתרץ דעקרו דוקא ולכאורה קשה קושיא זו גם לתירוץ רשב"ם ואפשר דכוונת רשב"ם דאפשר לאוקמא ברייתא דלעיל בפת דוקא ולומר דבפת מודה רב ששת ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה ושני מיד וכו' ל"א גרס וכו' כצ"ל נ"ל:

(שם) ע"ב) ד"ה ולימרינהו וכו' וצריך עקירת שלחן וכו' מדבריו משמע דלגירסא זו דקידוש קודם ברהמ"ז הוי עקירת השלחן לר' יהודה אחר הקידוש קידם ברהמ"ז ע"כ א"א לומר תרווייהו אחד כסא מאחר דמפסיקין ביניהם בעקירת שלחן אבל התוספות לשיטתם (דף ק' ע"א) ד"ה מפסיקין דעקירת השלחן לר' יהודה גם לגירסא דקידוש קודם קידוש וכ"כ כאן בד"ה ה"ג ראשון א"כ אין הפסק בין קידוש לברהמ"ז וכ"ש לגירסתם דברהמ"ז קודם לכן הוצרכו לטעם אחר בד"ה ונימרינהו ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה מניחו וכו' ולפירוש רבינו נסים וכו'. נ"ל דר"ל דלפירושו מיירי שאכל מבעוד יום ותיכף כשחשכה הפסיק דהא כר' יהודה מוקמינן לה א"כ לא טעם כלום משחשכה ומדברי מהרש"א לקמן משמע שמפרש דכיון שאכל בהיתר אין לדמותו לטעם באיסור ולכן הקשה מה שהקשה ולענ"ד באכל משחשכה אין חילוק בין אכל בהיתר או באיסור אלא החילוק הוא בין אכל מבעוד יום או משחשכה ולק"מ:

(שם) ד"ה דאית לי' וכו' ועוד דבסמוך וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד על המקשה לא שייך להקשות דהא ודאי הי' יכול לאוקמא בז' של פסח אלא דס"ד דמיירי בכל יו"ט ומה"ט לא מוקים לה ביו"ט ראשון של חג ובשבועות והתרצן עדיפא ליה לאוקמא בז' של פסח שיש ראי' לזה מדלא תני זמן לכן לא הקשו התוס' אלא על התרצן דלקמן דהא אפשר לאוקמא בשמיני של חג ומ"מ דבריהם צריכין ביאור דכיון דלפירשב"ם אין חילוק בין יו"ט ראשון לשביעי אלא דביו"ט ראשון יש לו ד' כוסות אבל בז' שמא עני הוא ואין לו אלא כוס אחד א"כ למה להו להקשות לימא דבשמיני של חג מיירי וגם למה להו לומר ואכל ושתה וכו' ליקשו בפשיטות לימא דמיירי ביו"ט ראשון או אחרון של חג ובשבועות ועני הוא ואין לו אלא כוס אחד ונ"ל דבאמת הוא לאו דוקא ואגב דהתרצן דלעיל מתרץ דמיירי בז' של פסח הקשו דלימא השתא בשמיני של חג ונקטו נמי לשון התרצן דלעיל דכל מה דהוה ליה אכיל ליה ובגמרא צריך לפרש לפירשב"ם ששתה כבר הד' כוסות ולכן הקשו אח"כ דלא שייך לשון אכילה על הכוסות אבל לפירושם ניחא דעל יו"ט ראשון מכין הרבה