גנזי יוסף קיט

אכילה ושתי' ועד יום ז' אכל ושתה כל מה דהוה לי' ונקיט אכיל שהוא עיקר וממילא גם שתה ודו"ק:

(דף ק"ג ע"א) רשב"ם ד"ה קינ"ה וכו' אי נמי רוצים להבדיל וכו'. נ"ל דקאי גם אדבור דלעיל ומפרש בין למ"ד קני"ה ובין למ"ד קינ"ה יש עוד טעם שאין מקדימין יין לקידוש משום שרוצים להבדיל ודו"ק:

(שם ע"ב) ד"ה אסור לכו למשתי וכו' עד לאחר ברהמ"ז. עיין במהרש"א ולענ"ד כוונת רשב"ם עד מה ששתה לאחר ברהמ"ז ולאפוקי מה ששתה לאחר הסעודה קודם ברהמ"ז דא"צ לברך אחריו וכמ"ש התוס' דיין תשיב לעולם מחמת הסעודה:

(דף ק"ד ע"א) תוס' ד"ה בעי למימר וכו' ואת, יום השביעי וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד כוונת התוס' דבין קדושת שבת לקדושת יו"ט היינו בין שבת ליו"ט דשניהם קדושים ואפ"ה יש חילוק בין קדושת שבת לקדושת יו"ט ואת יום השביעי מששת ימי המעשה היינו בין שבת לחוה"מ דחוה"מ לא אקרי קודש שהרי במוצאי שבת או מוצאי יו"ט לחוה"מ מברכין המבדיל בין קודש לחול וכתבו ע"ז זה חלוק שבת מיו"ט ר"ל דכל זה נכלל בכלל חלוק שבת מיו"ט ששבת חלוק בין מיו"ט ובין מחוה"מ והוי הכל הבדלה אחת ונ"ל דלא ניחא להו להתוס' כפירוש הרא"ש דיום השביעי היינו יו"ט אחרון של חג דאמאי נקרא יום השביעי ואע"פ שבפסח הוא יום שביעי בסוכות הוי יום שמיני ועכ"פ הול"ל בפסח יום השביעי ובסוכות יום השמיני ובשבועות ולא כלום וע"ק אמאי מזכירין יו"ט אחרון טפי מיו"ט ראשון שג"כ חלוק מחוה"מ בדבר האבד ואע"פ שי"ל דנקט יו"ט אחרון שהוא אחר חוה"מ וחלוק משלפניו מ"מ לא ניחא להו להתוס' תירוץ זה גם קושיא ראשונה שכתבתי במקומה עומדת וראיתי בק"נ אות מ"ב שכ' שהרא"ש נאיד מפי' התוס' משום קו' מהרש"א והוא תמוה לענ"ד דמהרש"א לא הקשה אלא על לשון התוס' שסיימו זה חלוק שבת מיו"ט לכן משמע לי' דכונת התוס' לפי' הרא"ש והלשון אינו מדוקדק אבל א"צ לנוד משום זה מפי' התוס' ויכול לפרש כפי' התוס' ולא יסיים דברים אלו והנלענ"ד כתבתי ודו"ק:

(שם) ד"ה בין יום וכו' ה"נ וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד כוונת התוס' דהוי מצי להוכיח מזה דלאו ממניינא הוא דהא לא כתיבא ודו"ק:

(שם) רשב"ם ד"ה ושמואל וכו' בפתיחתה ולית הלכתא וכו'. נ"ל שהכל דבור א' עד כדלקמן הנדפס בע"ב:

(שם ע"ב) תוס' ד"ה כל הברכות וכו' אלא שבח ותפלה וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד ודאי תפלת הדרך היא תפלה וזהו כוונתם שכתבו אלא שבת היינו אלקי נשמה ואתה הוא ותפלה היינו תפלת הדרך ולקמן ד"ה חוץ מברכה גבי אשר גאלנו לא כתבו אלא משום שיש בה שתים הודאה לשעבר ותפלה להבא ע"ש:

(דף ק"ה ע"א) רשב"ם ד"ה קובעת לקידוש שאסור לטעום וכו'. לכאורה משמע דרב חנניא ותלמידי דרב שרצו להפסיק היינו משום דס"ל כר' יהודה דלעיל (דף ק' ע"א) ורב המנונא השיב להם דכיון שאסור לטעום עד שיקדש א"צ להפסיק ומשמע דהם הי' ס"ל שמותר לאכול קודם קידוש אלא שלא יהי' סעודת שבת ולכן רצו להפסיק כדי שיהא סעודת שבת ומשמע שגם ר' יהודה ס"ל כן ולפ"ז יכולין לאכול משתחשך ולהפסיק אח"כ ויאכל גם אחר ההפסקה ומדברי התוס' לעיל ד"ה ר' יוסי לא משמע כן שכתבו משמע דא"צ לעשות סעודה לשם שבת דאי צריך וכו' תיפוק להו דאי צריך היינו ר' יהודה וע"כ דס"ל דלר' יהודה אסור לאכול עד שיפסיק ויקדש ואפשר דס"ל דאע"ג דלר' יהודה מותר לאכול מ"מ מצוה להפסיק מיד ובזה אפשר לפרש הא דאמר כאן סבור מינה כי היכי דקבעה לקידוש כך קבעה להבדלה דוקא לרב המנונא ולא לדידהו גם לא לעיל (דף ק') לר' יהודה ורב יהודה א"ש דלא אסיק אדעתיה טעמא דאסור לאכול אלא דמצוה להקדים עצמו לסעודת שבת וזה לא שייך בהבדלה אכן מדברי התוס' (דף ק"ב ע"ב) ד"ה מניחו מבואר דלר' יהודה גם להבדלה מפסיקין ומשמע דה"ה לרב חנניא וצ"ל להיפך דלר' יהודה ס"ל שהוא מטעם שאסור לאכול ופשיטא להו דה"ה בהבדלה אבל לרב המנונא שהוא מטעם קבעה נפשה מסקינן דלהבדלה לא ודו"ק:

(שם) ד"ה ולא אמרן אתחולי לא וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד הוכרח רשב"ם לפרש כן דאי קאי על אבל בשתי' לא והיינו דבשתי' צריך להפסיק וע"ז אמר לא אמרן דצריך להפסיק אלא בחמרא ושכרא אבל מיא א"צ להפסיק א"כ קשה הא טעמא דבשתי' צריך להפסיק דלאו דבר חשוב הוא וא"כ כ"ש מיא וגם לשון לית לן בה לא א"ש ואי הטעם במיא משום דאין איסור לשתות אין שוה לטעם שא"צ להפסיק בסעודה ועוד דלפ"ז אין חילוק בין להתחיל ובין שלא להפסיק:

(שם ע"ב) תוס' ד"ה ש"מ תמני וכו' ולפירוש ר"נ וכו'. עיין במהרש"א עד דהשתא באפסוקי וכו' ולא הבינותי דהא לפירוש ר"נ לא מוכח מכאן כלל אם יפסיק או לא אדרבה לפי מה דמוקי לה כר' יהודה ס"ל להאי ברייתא דמפסיק ואינו אוכל משחשכה קודם הבדלה כמ"ש התוס' (דף ק"ב ע"ב) ד"ה מניחו ועמ"ש שם ועכ"פ מהאי ברייתא לא מוכח לא דמפסיק ולא דאינו מפסיק אלא כיון דאתיא כר' יהודה שמעינן ליה בדוכתי אחריתי דס"ל דמפסיקין וכמ"ש התוס' שם ודו"ק:

(שם) ד"ה ש"מ המבדיל וכו' וי"ל משום דאיכא וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד נראה לפרש דברי התוס' דאע"ג דמהך ברייתא מוכח דהמבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס מ"מ כיון דאיכא ברייתא התם שסוברת שא"צ להבדיל בשניהם דקתני יניחו לו ברכות על ראשו ואפילו לס"ד התם דר"ל בזו ובזו משמע דעכ"פ אין חיוב להבדיל בשניהם וכ"ש למסקנא דבזו ולא בזו ודאי דברייתא זו ס"ל דא"צ להבדיל בשניהם א"כ אכתי לא ידעינן הלכתא היכי אי כברייתא זו או כברייתא דהתם וכאן לא מוכיח אלא דברייתא זו ס"ל כן ולא דהלכה כן לכן הוכיח רבא מהוכחה אחרת ואח"כ כתבו והכא דמשמע ליה וכו' הוא ענין בפ"ע ור"ל כיון דאמרינן התם המבדיל בזו ובזו ומשמע דאיכא דלא מבדלו אלא על הכוס לחוד א"כ היכי מוכח הכא דברייתא זו סובר המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס דלמא סברה א"צ שיבדיל על הכוס ומיירי שלא הבדיל בתפלה ואהא מתרצים משום דרוב בני אדם מבדילין בתפלה ר"ל וכיון שרוב ב"א מבדילין בתפלה וברייתא זו תני בסתם הנכנס לביתו במ"ש מברך וכו' משמע דמיירי מרוב ב"א שהבדילו בתפלה אפ"ה מברך וכו' דצריך להבדיל על הכוס ודו"ק:

(שם) ד"ה ש"מ ברכה וכו' וא"ת לר"ג וכו'. עיין במהרש"א ולא הבינותי דלר"ג דס"ל דטעונין ג' ברכות ה"נ מזמנין עליהם כמ"ש התוס' ברכות (דף ל"ז ע"א) ד"ה נתן ופירוש דברי התוס' הם כפשטן דאם ברה"מ אין טעונה כוס אלא בג' א"כ ברהמ"ז דאין שותה אלא המברך הו"ל יחיד ומברך ברהמ"ז בלא כוס וכ"כ מהרש"א שם דמ"ש התוס' שם דהמברך צריך כוס פעם אחרת היינו אי טעונה כוס גם ביחיד ע"ש ודו"ק:

(דף ק"ו ע"ב) ד"ה מקדש וכו' וקשה לר"ת וכו' עיין במהרש"א ולא הבינותי דפשיטא דהפסק בין המוציא לאכילה חמיר מהפסק בין נטילה להמוציא ועיין בק"נ אות ע"ג והנלענ"ד בביאור דברי התוס' דקידוש על הפת כיון שדרכו אחר המוציא ופשיטא דלא הוי הפסק בין ברכת המוציא לאכילה כמו כל קידוש שאינו הפסק בין פה"ג לשתיה וממילא כ"ש דלא הוי הפסק בין נטילה להמוציא דהא ג"כ א"א בע"א דהא א"א לברך המוציא ולאכול קודם