גנזי יוסף קח

מהרש"ל דהוי עיקר האיסור ומהרש"א תירץ דמשמע להו להתוס' דתנור גרוף דמי לאבוקה כנגדו והתם מיירי באבוקה בל' תנור וה"ה תנור שנתחמם מחמת שלהבת האבוקה דעדיף מגחלים לוחשות והוי כאבוקה כנגדו ודו"ק:

(שם) ד"ה נכוה וכו' תימה וכו'. עיין במהרש"א עד ומיהו ק"ק וכו'. ולענ"ד נראה לתרץ דקיי"ל לחומרא ילפינן ועוד נלענ"ד דבמכוה מרבינן ממכוה מכוה לכן לא משמע דמרבינן שהם אש אלא אדרבא מרבינן דאע"פ שאינם אש ולא אתיין מאש אתיין ממכוה אבל בפסח דממעטינן מצלי אש משמע דממעטינן דלאו אש נינהו לכן ילפינן מיניה אבל גחלת דלא ממעטינן לעיל מצלי אש וע"כ משמע דא"א למעטו מאש לכן שפיר הקשו התוס' בדבור שאח"ז דנימא גלי רחמנא במכוה וגמרינן מיניה ודו"ק:

(שם) ד"ה הא לא"ה וכו'. עיין מהרש"ל ומהרש"א ולענ"ד קושיא א' של מהרש"ל היא כעין קושייתו שהקשה בד"ה וגרפו וע"כ התוס' לא חשו לזה וס"ל דאפשר לומר דתנור גרוף חמיר מגחלים לוחשות וע"ש במהרש"א וקושיא ב' של מהרש"ל היא כעין קו' מהרש"א קודם לזה בד"ה וגרפו שיהי' ערלה ופסח סברות הפוכות וכבר כתבתי בעזה"י הנלענ"ד לתרץ ודו"ק ואין להאריך:

(דף ע"ו ע"א) ד"ה בשלמא וכו' וא"ת למ"ד עלאה גבר וכו'. עיין במהרש"א ומ"ש אף לדברי המתרץ נ"ל דר"ל דמוקי חרס ברותחת מ"מ מודה לסברת המקשה דבצוננת הרוטב מרתח לחרס א"כ ה"ה בשפוד נימא דמרתח לשפוד לכן כ' מהרש"א אח"כ וא"כ הוא דהמתרץ מודה לסברא זו תקשה גם למ"ד תתאה גבר אע"ג דע"כ מוקי בחרס רותחת מ"מ הא מודה לסברא זו אכן מ"ש מהרש"א ויש בשר הפסח למטה ולמעלה משפוד לא הבינותי דהא ממ"ש התוס' א"נ מבפנים אינו רותח כבחוץ משמע דלא קשה להו אמאי שחוץ מן הפסח מפיו או מאחוריו דאותו חלק אינו נוגע בפסח וכדאיתא בריש פרקין דאין איסור אלא במתכות דחם כולו גם מה שבתוך הפסח וא"כ כיון שפי הפסח למטה וכמ"ש התוס' בריש פרקין אין בשר הפסח לא למעלה ולא למטה משפוד אלא מצדדיו ונ"ל דלכן לא הקשו אלא למ"ד עלאה גבר דס"ל דנוגעין הוי כעלאה וכמ"ש רמ"א ביו"ד סי' ק"ה ס"ג דלא הוי כתתאה וס"ל להתוס' דהוי כעלאה ממש ודו"ק:

(שם) ד"ה אלא למ"ד וכו' משום דקשיא לי' וכו'. עיין במהרש"א עד ואח"כ מבשל וכו' לכאורה משמע מלשון זה דדוקא אחר שבלע מבשל ובאמת אין להם שייכות זה לזה ובתוס' לעיל כתבו בלשון וה"ה ור"ל דכמו דאמרינן לענין בליעה דקודם שמצנן אותו בלע כ"ק ה"ה דאמרינן לענין שיבשל אותו דאחר שהוחם מבשל כ"ק ונ"ל שגם כוונת מהרש"א כן ומ"ש ואח"כ ר"ל אחר שהוחם אותו ודו"ק:

(שם ע"ב) ד"ה אסרה וכו' ואפילו פלדונ"ש וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד כוונת התוס' ואפילו פלדונ"ש שאינו מכוסה מותר משום שיש אויר מרובה בתנור שהתנור גדול כנלענ"ד:

(שם) רש"י ד"ה אמר לך רב וכו'. עיין מהר"ם ויש שם חילוף תיבות וצ"ל משום דפת חמה וחביות וכו' כצ"ל א"נ י"ל דאו או קאמר:

(דף ע"ז ע"א) תוס' ד"ה סד"א וכו' לא קאי אשבת וכו'. הקשה מהרש"א הא מוספי שבת בהדיא כתיב בתורה ע"ש ולכאורה הי' אפשר לומר דמ"ש לא קאי אשבת ר"ל שיקריבם בטומאה אלא דלא אשכחן לקמן דמצריך קרא אשבת לחוד:

(שם) ד"ה שכן יש בהם וכו' פר"ת וכו'. נ"ל דלא ניחא לי' לפרש כפשוטו דתמיד תדיר וכליל ופסח ענוש כרת דס"ל דבעינן פירכא שוה בשניהם ועיין תוס' כתובות (דף ל"ב) ד"ה שכן יש בהם וצ"ל שלא היה בגירסתם כאן בגמרא תמיד תדיר וכו' וע"ש בתוס' סוף הדבור:

(שם) אומר ריב"א וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד נראה שגם הקטרת בזיכין לא צריך קרא דדחי שבת דהקטרת בזיכין בשעת סילוק מערכה ישנה והערכת מערכה חדשה הי' וקרא צריך לטומאה ומ"ש התוס' דמשמע אפילו בשבת לאו דוקא ור"ל אפילו בטומאה אלא משום דבכ"מ מרבה שבת וטומאה ביחד נקטו הראשון שבהם ומ"מ עיקר קרא לטומאה צריך ויותר נראה דקרא להקטרת בזיכין בשבת צריך דלא נימא שיקטירם בע"ש ומה דיליף מתמיד ר"ל דבעינן שיהי' תמיד על השלחן ואי מקטיר להו מע"ש והערכתן בין לחם ובין בזיכין צריך להיות בשבת א"כ יהי' השלחן מע"ש עד שבת בלא בזיכין ואח"כ כתבו ובת"כ וכו' ר"ל כמו דילפינן שם מתמיד דכתיב גבי הקרבה דדחי שבת ה"ה הכא מלפני ד' תמיד דילפינן דבעינן שיהי' תמיד לפני ד' ילפינן דדחי שבת ודו"ק. עוד כ' מהרש"א ואין להקשות וכו' די"ל כדפרכינן בשמעתין וכו' ע"ש ולא הבינותי דמה ענין זה להאי פירכא דשמעתין דכל הקרבן בא להתיר חדש אבל הא דבזיכין מתירין לחם הפנים לא משמע דקרא בא להתיר דהוי דומיא דכל קרבן דהדם מתיר האימורין למזבח ובקרבנות הנאכלין בא להתיר הבשר לכהנים ולא מקרי בשביל זה בא להתיר ומה שהקשה אמאי לא ילפינן כלהו מבזיכין ה"נ יש להקשות אמאי לא ילפינן כלהו ממוסף שבת אע"כ או שגם הוא מקרי תדיר או דלא ילפינן ממה שעיקר זמנו דוקא בשבת ה"נ מהאי טעמא לא ילפינן מבזיכין כנלענ"ד:

(שם) רש"י ד"ה ודכ"ע וכו' וקמצים ואימורין. מהר"ם מחק ואימורין ולא ידעתי טעמו הא אימורין לאו אכילות הם וצ"ע:

(שם) תוס' ד"ה נימא מתניתין וכו' לא אתיא מתניתין כוותי' וכו'. נ"ל כר"ל ככל הנך תנאי דפליגי אדר' יהודה ור"א וס"ל טומאה דחויה בצבור ואין הציץ מרצה על אכילות. הקשה מהרש"א האיך מצינו אם אין דם אין בשר הא הציץ מרצה על הדם ע"ש ולכאורה הי' נראה לתרץ דאע"ג דהציץ מרצה היינו אם עבר וזרק אבל לכתחלה לא יזרוק כדמשמע לקמן (דף פ' ע"ב) דלא נחלקו אלא אם זרק במזיד ומשמע דלזרוק לכתחלה ודאי לא ומ"מ התוס' לקמן ע"ב ד"ה קסבר שפיר הקשו אאם אין בשר אין דם דמשמע להו דכיון דדיעבד הרצה לא מקרי אין בשר ויכולין לזרוק הדם ואע"פ שאח"כ לא יקטיר האימורין מ"מ בשעת זריקה ראוים היו כיון דאם העלם הרצו וכשלא העלם אח"כ הו"ל כאלו נאבדו אחר זריקה אבל אם אין דם אין בשר שפיר דכיון שאסור לזרוק הדם ע"כ נאבד הבשר אכן לקמן (דף ע"ח ע"א) בתוס' ד"ה הא ל"ק משמע דמדאורייתא זורק לכתחלה וקשה איך יפרשו הסוגיא (דדף פ' ע"ב) וצ"ל דכיון דעכ"פ מדרבנן אסור לזרוק שייך לומר כשזרק במזיד לא הורצה לרבינא ועמ"ש לקמן בעזה"י ודו"ק:

שם) ד"ה דם וכו' תימה לרשב"א וכו'. ולפי מ"ש התוס' בדבור שאח"ז דר"א לית לי' חומרא דשתי אכילות אפשר לומר שגם חומרא דכליל לית ליה ורשב"א לשטתו לקמן דס"ל דר"א אית ליה חומרות אלו או אפשר דס"ל להתוס' דחומרא דכליל אשכחן בכמה דוכתי וכ"ע מודו בה גם כאן ודו"ק:

(שם ע"ב) ד"ה שאין בשר וכו' כי היכי דלית בה מעילה וכו'. נקטו מעילה דבעולה לא שייך שיהא הבשר מותר באכילה דבשר עולה אינו נאכל אבל תימה דמפורש שם במשנה דאפילו אחר זריקה מועלין בבשר עד שתצא לבית הדשן ואפשר דכוונתם בעור דאין מועלין בעור אחר זריקה ואהא קשיא להו נימא דקודם זריקה נמי אבל א"כ קשה דהו"ל לומר שמותר לכתחלה לכהנים אחר זריקה ואפשר דנקטו לשון המשנה ואין מועלין בעורות ודו"ק. (שם) ד"ה קסבר ר"י וכו' מפיק קרא בעולה וכו'. נ"ל דה"ה שהיו יכולין להקשות בשלמים דכיון דמ"מ הציץ מרצה על האימורין הוי כנשאר חלב וזורק את