גנזי יוסף קט

הדם אלא דנקטו עולה שגם הבשר כאלו לא נטמא:

(דף ע"ח ע"א) ד"ה הא לא קשיא וכו' וא"ת וכו'. ק"ל שהיו יכולין לומר דחילוק גדול יש בין צבור ליחיד דבצבור מקריב הדם והאימורין הטמאים לכתחלה וביחיד דוקא נטמא בשר זורק את הדם שלא נטמא וצ"ל דמשמע להו דכיון דציץ מרצה מותר מדאורייתא לזרוק לכתחלה אפילו הדם והאימורין שנטמאו והא דאמרינן לקמן (דף פ' ע"ב) בשוגג הורצה במזיד לא הורצה היינו מדרבנן אבל מדאורייתא זורק לכתחלה ועיין שם בתוספות ד"ה נזרק דמו ולפי זה שייך קושייתם גם בטומאת דם דבטומאת דם הציץ מרצה לכ"ע ולדבריהם אלו מדאורייתא זורק לכתחלה וא"כ מה בין יחיד לצבור מדאורייתא וצ"ל דלא רצו להקשות בטומאת דם דמ"מ איכא בין יחיד לצבור בטומאת בשר לר' יהושע דס"ל אם אין בשר אין דם דאין הציץ מרצה על אכילות ולא היו יכולין להקשות אלא לר"א דס"ל דם אע"פ שאין בשר אבל השתא דאסקו דר"י ס"ל ציץ מרצה על אכילות וא"כ גם בטומאת בשר ליכא בינייהו גם לר' יהושע לכן הקשו כאן בין לר"א בין לר"י. אלא דלפ"ז קשה לי על דבריהם דא"כ למ"ד טומאה דחויה בצבור דאמרינן דבעינן ריצוי ציץ היכי משכחת לה דטומאת בשר ודם גם ביחיד מדאורייתא זורק לכתחלה ובטומאת הגוף ליכא ריצוי ציץ ולעיל (דף ע"ז ע"א) ד"ה דלא אשכחן לא קשה להו אלא הא אשכחן טומאה דגברי דדחויה אע"ג דליכא ריצוי ציץ משמע דהא ניחא להו דטומאת דם ובשר דחויה בצבור מטעם ריצוי ציץ ולפי דבריהם דהכא הא ליכא ענין דדחויה בצבור משום ריצוי ציץ כלל דטומאת דם ובשר גם ביחיד דחי וטומאת הגוף ע"כ בלי ריצוי ציץ דחויה היא ולקמן (דף פ' ע"ב) ד"ה נזרק לא משמע להו דמדרבנן היא אלא מדמפליג בין שוגג למזיד אבל הא דמפליג בין לכתחלה לדיעבד אפשר דמדאורייתא היא לכן נ"ל דבטומאת דם ואימורין פשיטא להו דביחיד לא דחיא אלא בדיעבד אפילו במזיד מדאורייתא אלא בטומאת בשר כיון דמ"מ לא מקריב שום דבר טמא למזבח לכן משמע להו דאי מרצה ציץ מותר מדאורייתא לזרוק הדם לכתחלה ומ"ש בתירוצם טומאת הגוף א"ב לאו דוקא טומאת אדם אלא גם גוף הקריבין למזבח בכלל לאפוקי טומאת בשר שאינו קרב כלל למזבח. עוד אפשר לומר דאה"נ דאין חילוק בין יחיד לצבור לענין דם ובשר אלא דלמ"ד טומאה דחויה כמו דמהדרינן אטהורין היכי דאפשר ה"נ מהדרינן אריצוי ציץ היכי דאפשר וממילא לא מחלקינן בין יחיד לצבור אלא בטומאת הגוף דלא מרצה ציץ וכ"כ רש"י ביומא (דף ז' ע"א) ד"ה בין בצבור ע"ש ועמ"ש בעזה"י לעיל (דף ע"ז ע"א) בתוס' ד"ה נימא מתניתין ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה למאי אין וכו' ציץ דידהו. נ"ל דכאן הס"ד ואח"כ מה"ד אלא ע"כ וכו' וקאי על אלא למיקבעי' וכו':

(שם) ד"ה בשלמא זבחים וכו' ואיכא תרתי. ר"ל דם ואימורין ובגמרא דנקיט איכא דם חדא מנייהו נקיט:

(שם ע"ב) תוס' ד"ה ולעכב וכו' ואומר ר"י וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד נראה לתרץ קושייתו דכוונת התוס' דכל כמה דלא מצינו תנא דס"ל בפירוש אכילה לא מעכבא יש לנו לומר מסברא דכשאין לו אוכלין לגמרי פסול אף בשעת זריקה אבל לר' נתן משמע ליה דס"ל דלא חיישינן אם אין הבעלים ראויים בשעת זריקה כמ"ש התוס' ד"ה לימא דכן ס"ל להמקשה דהתם ולאידך מקשה שהקשה מברייתא דהרי שהי' חולה אליבא דר' נתן וכן ס"ל לר' אלעזר באמת אליבא דר' נתן אבל לרבנן דלא אשכחן להו דס"ל כן כתבו התוס' כאן דסברא הוא דמעכב ודו"ק:

(דף ע"ט ע"א) ד"ה או שהיו וכו' אע"פ שיכולין וכו' כ' בגליון הש"ס הא אין ההיתר מצד טומאת בשר וכו' ע"ש ור"ל דכיון דאשתראי טומאת הגוף שהוא בכרת ממילא אשתראי נמי במכ"ש טומאת בשר שהיא בלאו אכן לענ"ד לק"מ דהא כוונת התוס' פשוט דאע"פ שהכהנים טמאים מ"מ אמאי פסח דטהורים נעשה בטומאה הא אפשר להם שלא יגעו בבשר ויאכלו הבשר בטהרה ומשמע להו דהכל נעשה בטומאה אפילו הבשר (שם) ד"ה אלא שנטמא וכו' תימה וכו'. כ' בגליון הש"ס ק"ל וכו' ע"ש ולענ"ד לק"מ דאלו היה אפשר לשחוט בסכין ארוכה או לאחזו בפשוטי כלי עץ או להביא סכינים אחרים אה"נ שהי' צריך לעשות כן אלא דא"א משום דאין פנאי מש"ה אין עושין כן וכמ"ש התוס' בדבור שאח"ז וכיון דא"א וע"כ נעשה בכהנים טמאים א"כ מאי אפילו ולא מסתבר להו לומר דהתנא משמיענו דאין פנאי דדבר הנראה לעינים הוא ולא צריך התנא להשמיענו זה אלא דאנן הוא דלמדנו מדברי התנא דע"כ פשיטא לי' דאין פנאי אבל שיהי' התנא שונה בבא זו כדי להשמיענו זה הא לא מסתבר דכשנצטרך הדבר למעשה אז נראה בעינינו אם יהי' אפשר לעשות באופן זה באמת יהי' אסור לעשות בטומאת הגוף ואם לא יהי' אפשר א"כ פשיטא דהא ע"כ יהיו הכהנים טמאים והיינו רישא ודו"ק:

(שם ע"ב) גמרא כגון שהיו ישראל מחצה טהורים ומחצה טמאים ונשים משלימות וכו'. עיין במהרש"א עד דאיכא למ"ד בפרק האשה (דף צ"א ע"ב] וכו' והנה לא מצאנו מפורש שם מי שסובר נשים בשני חובה אלא דר' יוסי ס"ל אשה בשני שוחטין עלי' בפ"ע ואפשר לומר דאע"ג דרשות היא יכולין לשחוט עלי' בפ"ע וכ"ד הרמב"ם שפסק בפ"ב מה' קרבן פסח ה"ד כר"י דעושים חבורה כולם נשים אפילו בפסח שני אע"פ שפסק בפ"ה ה"ח ובפ"ז ה"ג דנשים בשני רשות ומשמע דס"ל שגם ר' יוסי ס"ל כן וע"ש בכ"מ ולח"מ ואע"ג דבסנהדרין (דף י"ב ע"ב) אמרינן לר"ש דחזקיהו הי' סובר נשים בשני חובה הא נתחרט אכן התוס' לקמן (דף פ"א ע"א) ד"ה לאו משום כתבו בשם ר"י דר' יוסי סבר נשים בשני חובה ונ"ל שזהו כוונת מהרש"א שכ' וכ"כ התוס' לקמן לר"י ומעתה דברי מהרש"א נכונים לדעת התוס' וצ"ל לשטת הרמב"ם הא דלא אמרינן (בדף פ"א) דפטורה מפ"ש משום דנשים בשני רשות דא"כ לא תלוי הדבר במאי ששחטו וזרקו עליה דאפילו לא שחטו וזרקו עלי' אינה חובה בפ"ש ולא אצטריך להשמיענו כאן וע"כ משמע להגמרא דנפטרה לגמרי ואסורה להקריב פ"ש ככל פטור מקרבן דאם הביא מביא חולין לעזרה וע"כ משום דסבר דציץ מרצה. ויש לתמוה על הרמב"ם דבגמרא (דף צ"א ע"ב) אמרינן דטעמא דר' יוסי דונכרתה בפ"ש אפילו נשים במשמע ואפשר דמהאי טעמא לא ניחא להו להכ"מ ולח"מ בפ"ה שם לומר דהרמב"ם ס"ל שגם לר' יוסי רשות ודו"ק וצ"ע:

(שם) תוס' ד"ה קסבר וכו' א"נ ניחא לי' וכו'. עיין במהרש"א עד ויש ליישב וכו' והוא תמוה בעיני דאם הי' חזר בו קודם שנעשה פ"ש לא היה לו לעשות פ"ש אע"פ שעשו שלא כדין מה שלא עשו את הראשון ומפורש בפסוק ד"ה (ב' ל') וישחטו את הפסח בארבעה עשר לחדש השני ואח"כ כתיב כי אכלו את הפסח בלא ככתוב הרי מפורש ששחטו ואכלו ודו"ק:

(דף פ' ע"א) ד"ה משלחין וכו' דרך רחוקה לטהור וכו' לקמן לא אמרינן אלא דטמא שרץ כשהוא בירושלים אין דינו כדרך רחוקה דכשאינו יכול ליכנס בשעת שחיטה אין שוחטין וזורקין עליו אע"פ שיכול ליכנס בשעת אכילה אלא כיון שיטהר בשעת אכילה שוחטין וזורקין עליו אבל כשהוא באמת בדרך רחוקה דנימא כיון שהוא גם טמא שרץ שוחטין וזורקין עליו לא שמענו וצ"ל דהתוס' משמע להו דה"ה כשהוא באמת בדרך רחוקה שוחטין וזורקין עליו ודו"ק וצ"ע:

(שם) ד"ה אתה וכו' וא"ת השתא וכו'. עיין במהרש"א עד