גנזי יוסף קז

מהגמרא כמ"ש הכ"מ ומשמע דה"ה שאר פסולים וליכא אלא מלקות משום אוכל קרבן פסול בין בזמן אכילתו ובין אחר זמנו לכן נ"ל דכיון דקושיא דלעיל ע"כ אשלא לאוכליו קאי נקיט נמי איבעי זו אשלא לאוכליו או אפשר משום שצריך למנקט אח"כ בבות שאחריו נמצא בעל מום וטרפה נקט בבא דשלא לאוכליו הסמוך להם כנ"ל ודו"ק:

(שם) תיקן להוציא מידי נבלה. מדלא קאמר אלא משמע קצת דאכתי צריך לשנויי דלעיל דגבי שלא לאוכליו לא מועיל מה שמוציאה מידי נבלה שהרי הי' יכול לשחטו לאוכליו בהכשר וא"כ לולי שחיטה זו לא היה עומד להיות נבלה אלא היה עומד לישחט בהכשר ואין זה תיקון מה שמוציאו מידי נבלה וכן נמצא בעל מום היה עומד ליפדות ולישחט בהכשר ואפשר דאפילו בשבת מותר לפדות מדאורייתא משא"כ טרפה א"א לשוחטו בהכשר ואלו לא שחטו היה מת ואפילו למ"ד טרפה חיה פשיטא שלא היה חי לעולם וסופו הי' מת וכן מה שמתרץ שמוציאו מידי אמ"ה א"א לתרץ גבי שלא לאוכליו שהרי היה יכול לשחטו בהכשר והי' מוציאו מידי אמ"ה אלא דקשה לי דבחטאת נמי היה יכול לשחטו למחר בפנים לשם חטאת ואי דעכ"פ היום א"א להוציאו בהיתר מידי אמ"ה א"כ בנמצא בעל מום נמי אפילו כשיפדה אסור לשחטו בשבת ועוד שגם בטרפה היה יכול לומר שמוציאו מידי אמ"ה ועוד שרש"י פי' גבי חטאת מה תיקן הכא אפילו לטהרו מידי נבלה ליכא וכו' וכ"כ התוס' דס"ל דתקרובת ע"א מטמאה מדאורייתא ולא כתבו שלא הי' עומד להיות נבלה אלא לישחט למחר בהכשר והיום לא היה מת. אע"כ משמע להו דאפ"ה שייך להוציאו מידי נבלה ולא צריך לשנויי דלעיל ומ"מ לא אמר אלא שגם שנויי דלעיל ניחא ולא חזר מהם ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה אשם וכו' דהא כ"ע מודו וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד בפשיטות משמע ליה דאפילו אחר עקירה וניתוק אסור מדאמר בדמיו משמע דהוא עצמו כלל לא וגם רש"י שפי' דמדר' יהושע יליף נ"ל דכוונתו דלת"ק דהוי לנדבת צבור אפשר לומר דהוא עצמו א"א שישתנה מיחיד לצבור וכ"מ לי מלשון רש"י שכ' ואע"פ שמקריבו לעצמו ודו"ק:

(שם) קשה א"כ פסח וכו'. נ"ל דבלא פיר"י היינו אומרים דניתוק ורעיי' באשם הל"מ ופסח א"צ אלא עקירה משא"כ לפיר"י קשה אמאי גזרינן באשם ולא בפסח:

(שם) ולא ידעינן אי הוא עצמו או דמיו. נ"ל דר"ל אי גם הוא עצמו או דוקא דמיו דדמיו לאחר שיסתאב פשוט טפי ועיין במהרש"א ודו"ק:

(שם ע"ב) גמרא כגון שהפרישו קודם חצות וכו'. נ"ל דמ"ש שהפרישו קודם הוא לאו דוקא דה"ה הפרישו אחר חצות אלא ר"ל דההפרשה יכול להיות קודם חצות אלא שלא מתו אלא אחר חצות:

שם) רש"י ד"ה אלא אמר ר"פ וכו' לשם פסח וכו' עיין במהרש"א ולענ"ד כוונת רש"י לאפוקי שחטו סתם לשם מה שהוא דאז בין שהוא פסח ובין שהוא שלמים כדין שחיט ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה סבר לה יוסף בן חונאי וכו' כצ"ל נ"ל ותיבת רב מיותר:

פרק ז. (דף ע"ד ע"א) במשנה ונותן את כרעיו וכו'. לכאורה אינו מובן למה חותך כרעיו ממנו ונ"ל דר"ל דאין קפידא לחתוך כרעיו כדרך לחתוך בכל בהמה ונותנם בתוכו למר וחוצה לו למר ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה מקולס וכו' דס"ל וכו'. נ"ל דרש"י גרס ר' טרפון קורהו תוך תוך [ונ"א תכבר] ור"ע קורהו מקולס וכ"ה ברש"י לעיל (דף נ"ג ע"א) דר"ע קורהו מקולס ובשמואל (א' כ"ה) דר"ט קורהו תכברא וס"ל דר"ט ור"ע פליגי בפלוגתא דר"י הגלילי ור"ע דמתניתין דר"ט כריה"ג ור"ע לשטתו ומ"ש ברש"י בשמואל שם כר"ע וכו' הוא ט"ס דא"כ אין הנדון דומה שם לראי' אלא דאדרבא מי שקורהו תכברא הוא דלא כר"ע ודו"ק ועיין רש"י ביצה (דף כ"ב ע"ב) ד"ה מקולס:

(שם) ד"ה איזה וכו' במקום שלא נהגו. משמע דבמקום שנהגו לאכול צלי גם גדי מקולס מותר ואין כן דעת הפוסקים ועיין בבר"י סי' תע"ו ובמ"ז שם ס"ק א' ואין להאריך כאן:

(שם ע"ב) תוס' ד"ה שאני לב וכו' דמבחוץ וכו'. עיין במהרש"א עד ליכא לפרושי במסקנא נמי וכו'. נ"ל דמה שכ' במסקנא נמי היינו במסקנא זו דשאני לב דשיע ולא הוי אמרינן כפירש"י דאפילו בקדרה נמי שרי אבל במסקנא דמולייתא שריא דכבולעו כך פולטו אה"נ לר"י בשם ר"ת שהביאו התוס' אח"כ דוקא לצלי מותר ולקדרה אסור דלא אמרינן שיע וכ"כ התוס' בפירוש בחולין (דף ק"ט ע"א) ד"ה הלב ע"ש:

(שם) ד"ה אסמיק וכו' ועוד דהתם משמע וכו'. עיין במהרש"א מה שהקשה על התוס' ועל הטור וסיים ודברי הרא"ש נכונים בזה ע"ש. והנה הב"י כ' על דברי הרא"ש וכך הם דברי רבינו משמע דס"ל דלאחדים המה וכן נלענ"ד דדברי הטור הם דברי הרא"ש ממש שכ' קודם לזה בסי' י"א גבי פלוגתא דרב אחא ורבינא אומצא דאסמוק מחמת מכה שהוכתה הבהמה מחיים וכו' והיינו כדברי הטור ממש ולא מסתבר לומר שחזר בו אח"כ בסי' י"ב ממ"ש בסי' י"א וצ"ל דמ"ש בסי' י"ב גבי דין חלייה ובהאי אומצא דאסמיק פליגי לעיל היינו דלענין הך דלעיל אין חילוק בין נצרר מחמת מכה או מחמת חלייה אידי ואידי יוצא ע"י חתיכה ומליחה לכ"ע וגם ע"י גומרי לדידן אבל בהך דהכא לא ניחא להו לומר דהיכי דאסמיק קודם לכן ע"י מכה יוצא אח"כ ע"י חומץ וכמ"ש התוס' דהתם משמע שהחלא מצמית צמית ולא ניחא להו לחלק בין אסמיק או לא ובכל ענין עכ"פ החומץ מותר לכן הוכרחו לפרש דאסמיק ע"י החומץ דכיון דשהה בתוכו עד דאסמיק נעקר הדם לצאת ויוצא ואוסר החומץ כנלענ"ד ונתיישבו דברי התוס' ודברי הטור ודו"ק:

(דף ע"ה ע"א) ד"ה וגרפו וכו' ותירץ ר"י וכו'. עיין מהרש"א עד ואין להקשות וכו'. ולא הבינותי קושייתו דהא החילוק מבואר בגמרא דגחלים הם אש ולא עצים ותנור גרוף הם יותר עצים מגחלים כמ"ש התוס' שחומו מהשלהבת ולכן לענין ערלה שתלוי אם הוא עצים חמיר תנור גרוף מגחלים אבל לענין פסח אאש קפיד רחמנא הוי גחלים טפי אש מתנור גרוף אלא דלולי המיעוט ה"א דאפילו תנור גרוף הוי אש אע"ג דאליבא דאמת לא הוי עצים והמיעוט ממעט תנור גרוף דלא הוי כ"כ אש כמו גחלים הוי שפיר צלי אש ודו"ק:

(שם) ותימה לר"י וכו'. עיין מהרש"ל ומהרש"א ולכאורה אין דבריהם מובנים שהרי נראה דהתוס' מקשים דהתם אמרינן דכשאבוקה כנגדו אסור וכאן מסיק דבתנור גרוף מותר ומה בין זה לזה דכיון דאמרינן התם דחום האבוקה אסור וחום התנור ג"כ חום שלהבת האבוקה הוא ואמאי מותר כאן וא"כ מה מקשה מהרש"ל דהתם משמע דאין איסור אלא באבוקה כנגדו ולא בתנור גרוף דאכתי קשה טעמא מאי וזהו קו' התוס' ונ"ל דכוונת מהרש"ל דע"כ צ"ל התם דהטעם הוא דבאבוקה כנגדו בא השלהבת אל הפת מעיקר העצים משא"כ בתנור גרוף אע"פ שהוא מחמת חום שלהבת האבוקה מ"מ אינו בא מעיקר העצים וזהו שסיים