גנת ביתן צה

ועפי"ז ניחא מה שהקשה האב"מ (סי' קה) בהא דכתב בשו"ע אהע"ז (שם ס"ב) אם אמרה האשה שנפרעת הכתובה אחר שמכרה נאמנת במגו והא בחו"מ (סי' סו סעיף טז) הביא דעת הי"א שאם קדם ופרע הלוה לא נפטר בזה מהלוקח וא"כ לפי"ז לא מהני כלל מה שנפרעת אחר שמכרה יעו"ש ולפמש"כ ניחא דהסוברים שאם פרע הלוה לא נפטר מהלוקח לא אמרו אלא בחוב של הלואה וכמ"ש משום דחוב של הלואה לא מקרי אלא דבר שאינו ברשותו וכלשון תוס' ב"ק (דף עב) ומש"ה ס"ל דכיון דאחר שבא לרשותו חל המכר למפרע וכמ"ש השטמ"ק ב"ק שם וא"כ לא חשוב הפרעון כמחילה דבפרעון שכבר בא לרשות המוכר לא מצי למחול כלל אבל בחוב של כתובה דחשוב דשלב"ל דאף אחר הפרעון לא חל המכר מה"ת לא אמרו כלל דלא נפטר הבעל מהלוקח ומש"ה סתם שפיר השו"ע אהע"ז (סי' קה שם) דנאמנת במיגו שנפרעת הכתובה אחר שמכרה דבכתובה כו"ע לא פליגי ומיושב שפיר

וראיתי בנה"מ (סי' סו) שכתב ליישב מה שהביא בעה"ת הוכחת הראשונים דאם פרע הלוה לא נפטר מהלוקח וז"ל וראיתם מההיא דגרסינן בשנים אוחזין מצא שובר בשוק בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל ומקשינן ואמאי ניחוש דילמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלה וזבנה לכתובתה ואתי בעל ומפיק האי שובר דכתוב בניסן ומפסיד ללקוחות ומהכא שמעינן דטעמא דכתוב השובר מזמן המוקדם למכירתה אבל לא חיישינן דאחר מכירתה ללוקח אזיל ופרע לה בעלה וכתבה לה שובר דא"כ יטענו לקוחות אתה תשוב ותפרע לנו פעם שני שהפסדת אחר שידעת והי' לך קול שהכתובה מכורה אצלנו ומש"ה מוכיחים שחייב הלוה לפרוע להלוקח פעם אחרת יעו"ש והדברים תמוהים מאד דלס"ד דלא ידע להא דשמואל חששו שמא מפיק הבעל השובר דכתוב מזמן המוקדם למכירתה אבל לא חששו שמא לאחר מכירתה ללוקח אזיל ופרע לה בעלה דכיון שגם מחילה לא מהני אחר מכירה גם פרעון לא מהני אבל לדידן דקיי"ל כשמואל דמחלו המלוה מחול י"ל דה"ה פרעון של הלוה נמי מהני כמ"ש הש"ך דאין מחילה גדולה מזו ומיישב הנה"מ שם דעיקר הראיה הוא דלא יכול הלוה לפטור עצמו בטענת אונס שלא ידע מהמכירה ומש"ה פרע להמלוה ולא להלוקח והוכיחו דאם יש למיטען טענת אונס שלא ידע מהמכירה א"כ לס"ד דלא ס"ל כשמואל וחששו לשובר הנמצא בשוק לחזור לבעל משום כתבה ליתן לה בניסן ולא נתנה עד תשרי כו' והא יש למיחש בכל שובר דעלמא דכותבין שובר ללוה שמא מכר המלוה השט"ח לאחר ומפסיד ללקוחות דיטעון שהוא לא ידע מהמכירה אלא וודאי דמכירה קלא אית לה ע"ש ואכתי קשה דמאי הוכחה הוא הא לפמש"כ האחרונים בטעם הסוברים דלא נפטר מהלוקח משום דהלוה חשוב מזיק שעבודו של הלוקח א"כ י"ל דאה"נ שיכול הלוה לפטור עצמו בטענה שלא ידע ממכירת השט"ח לאחרים והוי אנוס ואף דקיי"ל בחו"מ (סי' שפו) דאדם מועד לעולם ואף שהזיק באונס חייב לבד אונס גמור דפטור יעו"ש אבל הא כתב הש"כ (שם סק"ו) דבדיני דגרמי דאינו אלא מדרבנן אף באונס כל דהו נמי פטור וא"כ י"ל דלוה שפרע חובו להמלוה אחר המכירה י"ל דהוי שפיר אונס כל דהו ואינו מחויב לשלם פעם אחרת משום מזיק שעבודו של לוקח והא דלא חששו לס"ד דלא ס"ל לדשמואל דמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול בכל שובר בעלמא דכותבין שובר ללוה שמא מכר המלוה השט"ח לאחרים ומפסיד ללקוחות י"ל דהוא מטעם אחר דלס"ד דלא ס"ל לשמואל וס"ל דמכירה שמכר השט"ח חל מה"ת והלוקח בעל דברים דידי' ומחילה ופרעון לא מהני לאפקועי שעבודא דלוקח א"כ מה שפרע להמלוה אין לפוטרו רק באונס גמור ומש"ה אמרינן כיון שמכירה קלא אית ליה ואם הי' מידק ומיחקר הי' ידע לא הוי אונס גמור וגם אם פרע הלוה להמלוה צריך ליפרע להלוקח פעם אחרת אבל לדידן דקיי"ל כשמואל דמחילה אחר מכירה מהני ומדינא נפטר הלוה בפרעון דאין מחילה גדולה מזו אלא דבאנו לחייבו משום מזיק שעבודו של הלוקח דחייב לשלם מדינא דגרמי אכתי י"ל דהטענה דלא ידע מהמכירה אם שאונס גמור לא הוי אונס כל דהו מיהא הוה ובדד"ג גם באונס כל דהו נמי פטור וכמ"ש הש"כ ומאי הוכיחו הראשונים מסוגיא דב"מ שם. ולפמש"כ ניחא דטעם הסוברים דלא נפטר הלוה אם קדם ופרע להמלוה הוא משום דס"ל דכה"ג דבא החוב לרשותו חל המכר מה"ת ולא מהני מחילה בתר מכירת השט"ח היכי שהמכירה הוא מה"ת וא"כ מדינא לא נפקע שעבודו דלוקח כלל אלא דמ"מ יש לפוטרו משום דהוי אונס גמור שלא ידע מהמכירה ע"ז שפיר הוכיחו הראשונים מהא דשנים אוחזין שם דהא דמי שפיר לס"ד בסוגיא שם דלא ס"ל להא דשמואל ומ"מ לא חששו בכל שובר דעלמא דכותבין שובר ללוה שמא מכר המלוה השט"ח לאחרים ומפסיד ללקוחות משום כיון דמדינא משועבד הלוה להלוקח לא יכול למיפטר עצמו בטענת אונס גמור שלא ידע מהמכירה דזה לאו אונס גמור הוא, א"כ ה"ה לדידן כיון שבאמת בפרעון לא נפקע שעבודא דלוקח דס"ל דפרעון לא דמי למחילה משום דהמכר חל מה"ת וכמ"ש וא"כ אין למיפטר בטענת אונס דלא ידע מהמכירה דכיון שמדינא דאורייתא משועבד הלוה להלוקח ואין לפוטרו אלא באונס גמור כדאיתא בשו"ע חו"מ (סי' שפו שם) וכיון דמכירה קלא אית ליה ואם הי' מידק ומיזהר הי' ידע לא הוי אונס גמור וא"ש הוכחת הראשונים

ובימי חורפי אמרתי לתרץ קושית העולם שהקשו להסוברים בחו"מ (סי' סו ס' כג) שבן שהי' לאביו שט"ח עליו ומכרו לאחרים ומת יכול למחול החוב לנפשי' ופטור לשלם מדד"ג דאין כוונתו להפסיד אלא לפטור עצמו מהא דאיתא בב"ק (דף פט) תנינא לתקנת אושא דהאשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה דהבעל מוציא מיד הלקוחות מהא דתניא מעידין אנו באיש פלוני שגירש את אשתו ונתן לה כתובתה והוזמו אין אומרים דמשלמים כל כתובתה אלא טובת הנאת כתובתה אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה אם נתאלמנה או נתגרשה ואם מתה יירשנה בעלה ואס"ד דליתא לתקנת אושא אמאי יירשנה בעלה הזבין כתובתה לגמרי ולדעת הסוברים דיורש יוכל למחול לנפשי' א"כ קשה די"ל דמש"ה אם מתה יירשנה בעלה משום דימחול לנפשי' דמי כתובתה ופטור לשלם מדד"ג משום מוחל שט"ח אחר מכירה דהא לא נתכוון להפסיד אלא לטובת עצמו יעו"ש בנה"מ (סימן סו ס"ק לג)

ונראה ליישב דהא באמת קיי"ל באהע"ז (סי' צ) דהבעל אינו יורש את אשתו במלוה משום דמלוה חשוב כראוי ואין הבעל יורש את אשתו בראוי כבמוחזק אלא שמלוה שעלי' יורש פלגא כדאיתא בב"ב (דף קכו) שאין בכור נוטל פי שנים במלוה מ"מ במלוה שעמו פלגי וא"כ אינו יכול הבעל לירש כל החוב שעלי' אלא בפלגא וכ"כ הנה"מ שם והרשב"ם ב"ב שם כתב בטעמא דמילתא דמלוה שעמו פלגי משום דהוי ממון המוטל בספק וחולקין דאינו ידוע אם חשוב מוחזק לאביו שהבכור רוצה לשעבד נכסיו לאביו לגמרי ובעין יפה גמר למקני נכסיו לאביו כדי שיהי' חשוב אביו משים מוחזק בהך מלוה ליטול פי שנים יעו"ש. ולפי"ז מיושב שפיר קושית העולם דהפנ"י כתב דהסוגיא אזיל כמ"ד דאדם מקנה דשלב"ל ולדידי' דעכ"ר צ"ל הא דמהני מחילת החוב בתר המכירה משום דכיון שנמחל החוב ולא בא לעולם הוי כמוכר פירות דקל לחבירו דעד שלא בא לעולם לכו"ע יכול לחזור בו וכמ"ש והוי המכירה בשעת המחילה אינו אלא מדרבנן מש"ה מהני מחילה וכמ"ש הרמב"ם והתוס' שם ולפי"ז בבעל שיורש את כתובת אשתו אינו יכול למחול לנפשי' כל עיקר