גנת ביתן צד

השט"ח מה"ת וכתב דלמ"ד אדם מקנה דשלב"ל אמרינן בב"מ (דף סו) דעד שלא בא לעולם יכול לחזור בו ומש"ה ניחא דכיון שמוחל המלוה להלוה א"כ בשעה שמכר הי' החוב לאי ברשותו ולא בא מעולם ברשותו א"כ לא נגמר עדיין המכר מה"ת מש"ה מהני מחילת המלוה וה"ה למ"ד למפרע הוא גובה כתבו תוס' ב"ק (דף לג) ד"ה איכא דדווקא שגבאו לבסוף אבל אם לא בא כלל לידי גובינא לא יעו"ש וא"כ כשמחל המלוה ולא בא לידי גובינא לא חל המכר מה"ת ומש"ה מהני מחילה ועיין בקצה"ח (סי' סו ס"ק כו) ולפי"ז י"ל דלמ"ד דאדם מקנה דשלב"ל ולמ"ד דבע"ח למפרע הוא גובה לדידהו גם הסוברים דקדם הלוה ופרע למוכר נפטר הלוה מודי דאינו נפטר מהלוקח כשקדם ופרע דעיקר הטעם של הסוברים דהיכי שקדם הלוה ופרע למוכר נפטר מהלוקח הוא כמ"ש הש"כ שם שהפרעון הוא כמחילה דאין מחילה גדולה מזו וזהו רק לדידן דקיי"ל א"א מקנה דשלב"ל ואף כשבא לעולם יכול לחזור בו ובע"ח מכאן ולהבא הוא גובה וא"כ אף כשפרע הלוה החוב להמלוה ובא החוב לידי גובינא ולרשות המוכר ג"כ לא חל המכר מה"ת משום דבשעה שמכר השט"ח הי' החוב לאו ברשותו וכיון שמכירת שטרות אינה מה"ת אלא מדרבנן מש"ה אמרינן דיכול למחול והפרעון הוי כמחילה משא"כ למ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם או למ"ד בע"ח למפרע הוא גובה י"ל דלא מהני אלא מחילה ממש משום דמוחל קודם שבא לידי גובינא וקודם שחל המכר מה"ת אבל פרעון של הלוה לא מהני במקום מחילה משום דבפרעון בבר הא חל המכר מה"ת ולא מהני מחילתו של המלוה וז"ב. ולפי"ז מיושב שפיר קושית התומים דר"מ הא ס"ל בהמוכר פירות דקל לחבירו דמשבא לעולם אין יכול לחזור בו דאדם מקנה דבשלב"ל וא"כ לשיטתו שפיר קאמר דהמקדש בשט"ח שיש לו על אחרים דמקודשת משום דסמכה דעתה לא שביק דידי ומחיל לאחריני דלדידי' פרעון לא מהני כלל במקום מחילה וכמ"ש אבל לדידן דקיי"ל א"א מקנה דבר שלב"ל י"ל שפיר דאף כשנפרע המלוה נפטר הלוה מהלוקח דאין מחילה גדולה מפרעון דבהפרעון מחלו להלוה וכמש"כ הש"כ שם ומיושב שפיר קושית התומים

ובזה אמרתי בהא דאיתא ב"מ (דף יט) מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל ופריך וליחוש שמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלה וזבנה הכתובה מניסן ועד תשרי ומפיק הבעל לשובר וטריף לקוחות שלא כדין ורבא אמר ש"מ איתא לדשמואל דהמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ואביי אמר בשטר כתובה יוצאת מתחת ידה מיירי די"ל דמש"ה מיאן אביי לדרבא דש"מ איתא לדשמואל משום דלשיטתו דס"ל בע"ח למפרע הוא גובה א"כ לדידי' דווקא מחילה של המלוה מהני משום דכיון שלא בא לידי גובינא לא חל המכר מה"ת ויכול למחול אבל פרעון לא מהני במקום מחילה דכיון שכבר בא לידי גובינא חל מכירתו למפרע כדאמרינן בפסחים שם דאקדיש וזבין מלוה איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא ברשותו קאי וא"כ אכתי יש למיחש שמא פרע הבעל לאשה ובאמת לא נפטר מהלוקח ומפיק הבעל לשובר דכתוב בניסן ומפסיד להלוקח מש"ה מוקי בשטר כתובה יוצאה מתחת ידה ורבא לשיטתו דמכאן ולהבא הוא גובה א"כ גם כשפרע הלוה נפטר מהלוקח די"ל דהפרעון גופא מחילה הוא כמ"ש הש"כ דגם אחר שבא לידי גובינא דאיגלאי מילתא למפרע דמעיקרא ברשותו קאי ולעולם הוי המכר מדרבנן ולא מה"ת ומש"ה י"ל דנפטר מהפרעון משום מחילה, וקאמר שפיר ש"מ איתא לדשמואל דגם אם פרעו הבעל לאשה נפטר באמת מהלוקח וליכא למיחש מידי וניחא דמצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל אף באין שטר כתובה יוצא מתחת ידה וא"ש

וחכם אחד העירני דלפי"ז אכתי תיקשי להסוברים דאם קדם ופרע הלוה לא נפטר מהלוקח איך יתישב מה דמוקי רבא הא דתני מצא שובר בשוק יחזיר לבעל ש"מ איתא לדשמואל הא אכתי תקשי דניחש שמא פרע הבעל להאשה דלא נפטר מהלוקח ומפיק השובר דכתוב מניסן ומפסיד ללוקח שלא כדין ויפה העיר. ונראה ליישב בהקדם מה שנ"ל בטעם הסוברין דאם קדם ופרע הלוה להמלוה לא נפטר בזה מן הלוקח ובש"כ שם תמה הא אין מחילה גדולה מזו. והנה"מ שם והאד"מ (סי' קה) כתבו שס"ל דפרעון הלוה גורם היזק לשעבודו של הלוקח מש"ה לא נפטר מהלוקח משא"כ במוחל המלוה להלוה דהלוה לא קעבד מידי מש"ה נפטר מהלוקח יעו"ש. וק"ל אם נימא דחייב הלוה כשפרע למלוה משום מזיק שעבודו של הלוקח א"כ להסוברים (בסי' סו ס' לב) דמלוה שמחל ללוה צריך לשלם ללוקח הדמים שנתן ולא כל החוב א"כ ה"ה א"צ הלוה לשלם להלוקח אלא הדמים שנתן לחוד והא הבעה"ת (שער נא ח"ו) פסק דהמלוה שמוחל א"צ לשלם אלא הדמים שנתן הלוקח ובשער נ"א (ח"ד) פסק דאם פרע הלוה למלוה לא נפטר מהלוקח וצריך לשלם שנית ככל הכתוב בשטר וע"כ נ"ל בטעם הסוברין דאם פרע הלוה לא נפטר מהלוקח דס"ל כשיטת הרמ"ה והרא"ש המובא בשטמ"ק ב"ק (דף לג) דאף דקיי"ל גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ואם הקדיש הנגזל ואח"כ החזיר הגזלן הגזילה להנגזל חל ההקדש למפרע דמה שהוא שלו אלא שאינו ברשותו לא דמי כ"כ לדבר שלב"ל או למה שעכשיו אינו שלו יעו"ש ובס' דברי משפט (סי' לז). ולפי"ז י"ל דס"ל דפרעון לא דמי למחילה דהטעם שמצי המלוה למחול הוא אלא משום שהמכירה אינו מה"ת משום דלא ברשותו קאי החוב למוכרו אבל כשקיבל המלוה את החוב מהמלוה א"כ דמי להחזיר הגזלן את הגזילה דחל המכירה למפרע וא"כ שחל המכר מה"ת א"כ לא מהני מחילה דנימא דהפרעון גופא אין מחילה גדולה מזו דכיון שחל המכר מה"ת לח מצי למחול כלל ולפי"ז אפשר לומר דדווקא בחוב של הלואה מקרי דבר שאינו ברשותו לחוד דהמעות שביד הלוה היו ביד המלוה אלא משום שמלוה להוצאה ניתנה לא דמי לפקדון ביד אחר דחשוב כדבר שברשותו כמ"ש תוס' ב"מ (דף ו ד"ה הקדישה) אלא שחשיב כגזילה דמקרי שלו ואינו ברשותו כמ"ש תוס' ב"ב (דף עז) אבל בחוב שנתחייב בתורת התחייבות גרידא ולא משום הלואת ממון י"ל דקודם שגבה חשוב כדשלב"ל דקיי"ל דאף כשבא לעולם יכול לחזור בו ולא חל המכר וכן מוכח מלשון התוס' ב"ק (דף לו ד"ה יד) שכתבו דכשאמרו ההיא גברא דתקע ליה חברי' ניתבי' לעניים פלגא דזוזי מצי לחזור בו משום דהוי החוב דשלב"ל ואין אדם נותן בצדקה דבר שלב"ל יעו"ש הרי שחוב שיש לו על אחרים שאינו מן ההלואה שהלוה לו משלו מקרי דשלב"ל ולא מקרי אינו ברשותו כמו מלוה שיש לו ביד אחרים. ולפי"ז מיושב שפיר הא דמשני רבא הא דתנא מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל ולא חיישינן שמא כתבה ליתן בניסן כו' משום דאיתא לדשמואל דהמוכר שט"ח לחבירו ומחלו מחול ולא תקשי להסוברים דאם פרע הלוה לא נפטר מהלוקח דאיכא למיחש שמא פרע הבעל להאשה ולא נפטר מהלוקח ומפיק לשובר ומפסיד ללוקח שלא כדין דלפמש"כ טעם הסוברים דלא נפטר מהלוקח הוא משום דבפרעון חזרה המכירה לחול מה"ת משום דחוב מקרי דבר שאינו ברשותו וס"ל כהרמ"ה והרא"ש דמה שאינו ברשותו אם בא אח"כ לרשותו חל למפרע המכירה ומש"ה לא אמרינן דהפרעון הוי כמחילה דכיון שחל המכר מה"ת לא מצי למחול כלל אינו אלא בחוב של מלוה אבל החוב של כתובה דהמעות לא היו מעולם בידה דמקרי דשלב"ל וכמ"ש וא"כ אף שקבלה האשה הפרעון מ"מ לא חל המכר מה"ת דבדשלב"ל קיי"ל אף משבא לעולם יכול לחזור בו וא"כ בוודאי נפטר הבעל מהלוקח למאן דאית ליה לדשמואל דמחילה מהני דהא אין מחילה גדולה מזו שפרע הלוה וכמ"ש הש"כ וא"ש: