גנת ביתן צג

ביד הלוה משא"כ בהלוה לזמן עשר שנים ולא אמר ע"מ כלל לא שייך למימר הכי אבל מ"מ יש ליישב שפיר השמטת הרי"ף הא דשמואל שם מטעם אחר דעיקר סברת השא"ר שדחה דברי האחרונים שכתבו דגבי שביעית מיקרי ידע דקמחיל הוא מדה"ת ב"מ ובמכות שם דכתבו דגבי שביעית חשוב לאו וודאי קעקר משום דשמא יפרע לו מקודם זמן השמיטה וה"ה מה"ט מיקרי לא ידע דקמחיל וזה דווקא במלוה סתם שיכול לנוגשו ולתובעו קודם השמיטה או שיפרע לו הלוה מעצמו קודם שביעית משא"כ במלוה לחבירו לעשר שנים י"ל שפיר דחשוב ידע דקמחיל דכיון דלא יכול לנוגשו ולתובעו קודם הזמן ובגם בוודאי לא יפרע לו בעצמו דחזקה א"א פורע בתוך זמנו וא"כ שחשוב ידע דקמחיל מש"ה אין שביעית משמטת במלוה לחבירו לעשר שנים אף בלאו טעמא דהשתא מיהא קרינן לא יגוש ושמואל לשיטתו דס"ל דוודאי קעקר תליא מילתא וא"כ במלוה לעשר שנים דכשם שחשוב ידע דקמחיל וכמש"כ ה"ה דחשוב וודאי קעקר דזה דמי להדדי וכמ"ש השא"ר ומשו"ה הוצרך להטעם דהשתא מיהא קרינן לא יגוש דבלא"ה הו"א כיון דוודאי קעקר לא מהני מידי אבל לדידן דקיי"ל כרב י"ל דבלאו הטעם דהשתא מיהא קרינן לא יגוש המלוה לעשר שנים אין משמט משום דידע דקמחיל ומיושב שפיר השמטת הרי"ף

ועפ"ז יש לקיים דינו של הב"ח (סי' סז) שכתב דדווקא בקובע זמן לחבירו על עשר שנים אין שביעית משמטת אבל סתם הלואה שהיא לשלשים יום ושביעית הוא בתוך שלשים יום שביעית משמטת ובאו"ת כתב בטעמא דמילתא אף שסתם הלואה הוא שלשים יום ואין יכול לתובעו בתוך השלשים יום וא"כ י"ל דהשתא מיהא קרינן ביה לא יגוש מ"מ י"ל דבסתם הלואה אי תפס תוך הזמן לא מפקינן מיניה משא"כ דקובע זמן יעו"ש. וקשה דהא מוכח מהרשב"א שבת (דף קמח) דלא ס"ל האי סברא דכתב לפרש בהא דפריך למ"ד דמלות יו"ט לא ניתן ליתבע מהא דהשוחט הפרה וחילקה בראש השנה אם החודש מעובר משמט ופריך למ"ד דלא ניתנה ליתבע אמאי משמט דהיינו כיון שלא ניתן ליתבע א"כ לא קרינן לא יגוש ודמי להמלוה לחבירו לעשר שנים יעו"ש ומלות יו"ט אף למ"ד דלא ניתנה ליתבע היינו בב"ד אבל אי תפס בוודאי לא מפקינן מיניה וכמ"ש הר"ן בהדי' א"כ הא מוכח מהא דאף היכי דאי תפס לא מפקינן מיניה מ"מ כיון דאינו יכול לתובעו דמי להמלוה לחבירו לעשר שנים ולא כמ"ש הב"ח. ולפמש"כ י"ל בטעם דינו של הב"ח דסתם הלואה לא דמי לקובע זמן ומשמט משום די"ל דבהאי סברא אי סגי מה שבסוף אתי לידי לא יגוש או כיון דהשתא מיהא קרינן ביה לא יגוש פליגי תרי לישנא בגמרא וי"ל דפסקינן לקולא כלישנא קמא דכיון שלבסוף אתי לידי לא יגוש משמט אלא לדידן דקיי"ל כרב בלא"ה אינו משמט משום דהמלוה לעשר שנים הרי ידע דמחל דלא שייך שיפרע מקודם מש"ה אין שביעית משמטת דהוי כתנאי שבממון. ובטור (סי' סז) כתב וכן המלוה לזמן אינה משמטת לא כתב באמת הטעם משום דהשתא מיהא קרינן לא יגוש די"ל דלדידן א"צ לזה כלל אלא כיון שידע דמחיל מש"ה אין שביעית משמטת. ולפי"ז ניחא דינו של הב"ח די"ל דדווקא בקובע זמן דקיי"ל דאין אדם פורע תוך זמנו א"כ מיקרי ידע דקמחיל דאין יכול לתובעו קודם השמטה וגם מעצמו לא יפרע בתוך זמנו אבל בסתם הלואה קיי"ל בשו"ע חו"מ (סי' עח ס' ח) דליכא חזקה דאין אדם פורע תוך ל' יום ונאמן לומר פרעתיך תוך ל' יעו"ש ולפי"ז אכתי הוי לא ידע דקמחיל דשמא יפרע לו מעצמו מקודם וכמ"ש תוס' במכות שם דמה"ט חשוב מי יימר דקעקר דשמא יפרע לו מקודם וא"כ ה"נ בסתם הלואה ואף שאין יכול לתובעו תוך השלשים יום והשתא מיהא קרינן לא יגוש י"ל דס"ל באמת כלישנא קמא דמכות שם דכיון שלבסוף אתי לידי לא יגוש משמטת והא דפסק הטור והרא"ש במלוה לעשר שנים דאינה משמטת אינו אלא משום דידע דקמחיל וכמ"ש. ולפי"ז ניחא דאין ראיה מהרשב"א שבת שם דפליג על סברת הב"ח מהא דכתב גבי מלות יו"ט למ"ד דאין ניתן ליתבע לקובע זמן דלא משמט דלפמש"כ י"ל דמלות יו"ט דכיון שאינו ניתן ליתבע כלל בוודאי לא יפרע בעצמו משו"ה חשוב ידע דקמחיל דדמי שפיר לקובע זמן משא"כ בסתם הלואה דיכול לתובעו אחר שלשים יום י"ל דיפרע לו מעצמו תוך הזמן ואם כן חשוב לא ידע דקמחיל ואתי שפיר

והנה ביראים סי' רעח כתב דחוב שעבר עליו שביעית אינו רשאי לוה לעכב אלא עפ"י המלוה דכ"ז שלא השמיטו מלוה חייב לפרוע אלא יזמין לוה למלוה לדין שישמיט את חובו וב"ד יחייבו את המלוה לאמר משמט אני יעו"ש. ורבים חתרו למצוא איזה מקום וסעד לשיטת היראים. ונ"ל דיש להוכיח שיטתו מהא דגיטין (דף לז) נאמן לומר פרוזבול הי' לי ואבד דחזקה לא שביק אינש היתירא ואכיל איסורא ולכאורה קשה למאי איצטריך להטעם דשביק אינש היתירא ואתי לידי איסורא הא בלא"ה כיון שהמלוה טוען ברי שפרוזבול הי' לו ואבד והלוה טוען איני יודע הו"ל כאומר א"י אם פרעתיך דחייב ולשיטת כמה פוסקים א"י אם פרעתיך חייב אף בדלא הוה ליה למידע וכבר הקשו כן בספרים ולשי' היראים ניחא דכיון דגם שלא הי' לו פרוזבול חייב לפרוע ואינו נפטר עד שיזמין הלוה להמלוה לדין שיאמר משמט אני ואם המלוה טוען שהי' לו פרוזבול ואבד ניחא שפיר דלאו הטעם דלא שביק אינש היתרא ואכיל איסורא הי' ב"ד מחייבין להמלוה שיאמר משמט אני משום חיוב דין שמיטה דאין ענין זה כלל לדיני ממונות דא"י אם פרעתיך וברי עדיף דהא באמת אף בלא פרוזבול חייב הלוה לשלם אלא מה שמוטל על המלוה לאמר משמט אני וב"ד יכולים לכופו אותו בזה מד"ת של חיוב השמיטה בזה הו"א שפיר דאינו נאמן המלוה להפקיע חיוב השמיטה שמוטל עליו, קמ"ל דנאמן משום דאמרינן לא שביק אינש היתרא ואכיל איסורא וא"ש

סימן כז

בו יבואר כמה ענינים בדיני מכירת שטרות

בחו"מ (סי' סו ס' טז) איתא המוכר שט"ח לחבירו ב"ד אומרים שיפרע הלוה להלוקח ואם קדם ופרע להמוכר י"א דנפטר מהלוקח וי"א שלא נפטר מהלוקח. והקשה האו"ת על דעת האומרים שהוא עיקר בפוסקים דיכול לפרוע להמלוה ונפטר מהלוקח מהא דקדושין (דף מח) קידשה בשט"ח שיש לו על אחרים ר"מ אומר מקודשת ומוקי שם הגמרא דר"מ ס"ל לדשמואל דהמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול אלא דס"ל דסמכה דעתה דלא שביק דידי' ומחיל לאחריני וקשה מ"מ אולי יקבל פרעון לעצמו ויפטור הלוה מהאשה ובהא לא שייך דסמכה דעתה לא שביק דידי דרווחא דנפשי' עדיף ליה וא"כ אמאי ס"ל לר"מ דקידשה בשט"ח שיש לו על אחרים דמקודשת אלא וודאי דאם קדם הלוה ופרע למוכר לא נפטר מהלוקח יעו"ש. ונראה ליישב עפ"י מש"כ הרמב"ם (פ"ו מהל' מכירה הלכה יב) דהטעם דהמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול משום דמדאורייתא אין המכירה חל משום דלאו ברשותו קאי החוב למוכר וכיון שהמכירה אינו אלא מדרבנן משו"ה קיל ויכול המלוה למחול וכ"כ תוס' ב"ב (דף עז) ד"ה קני וכתבו המפרשים להסביר לשיטת הרמב"ם ותוס' דהאיך יתפרש הטעם למ"ד דאדם מקנה דשלב"ל והמוכר פירות דקל לחבירו חל הקנין או לאביי דס"ל למפרע הוא גובה וקאמר בפסחים (דף לא) דאקדיש וזבין מלוה אמרינן כיון דמטי זמני' ולא פרעי' איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא ברשותו, הוה קאי ושפיר אקדיש ושפיר זבין ולדידהו יש שפיר לחול המכר של