גנת ביתן פד

חבר נהרג בהכמנה משא"כ בכל חייבי מיתות שהדיוט אינו נהרג בהכמנה דחבר נהרג בכל חייבי מיתות בהכמנה גרידא דרב פפא לשיטתו דמוקי דרבנן ס"ל דחבר א"צ התראה וה"ה דלא בעי התרת עצמו למיתה והכמנה בעלמא סגי ולפי"ז פי' הדיוט היינו לא חבר וא"צ לדחוק הדיוט הוא שוטה וקל ומדת הקלין נוהג בו כפירש"י שם ועולה מזה דשפיר הקשה המהרש"א די"ל דמת הבעל ובשעת העדות לא הוי עשאאי"ל דשוב אינם יכולים לומר לאוסרה על בעלה באנו ואף דבשעת הזנות הי' הבעל חי והוי עשאאי"ל מ"מ נהרגת שפיר דחבר הוי כאילו התיר עצמו למיתה והכמנה סגי ומכש"כ מה שהי' בשעת הזנות עשאאי"ל וכמ"ש דהכי מוכח מסוגיא דסנהדרין שם ומדה"ת ד"ה לאוסרה וז"ב. ולפי"ז יש לפרש שפיר בתירוצא דגמרא שזינתה וחזרה וזינתה דעדי זנות האחרונים באו תחלה ואח"כ באו עדים הראשונים וכפי' המהר"א בן ששון דליכא לדחויי כמ"ש הנוב"י דבשעת זנות הראשון אכתי לא התירה עצמה למיתה משום דהעדים הוי עשאאי"ל דלפמש"כ באשה חברה לריב"י לא בעי כלל התרת עצמו למיתה

אולם מ"מ נ"ל דאי אפשר לפרש הכי מטעם אחר עפ"י תי' המהרש"א דהא שיכולים לומר לאוסרה על בעלה באנו משכחת שפיר במת הבעל אלא משום דאכתי יכולים לאמר להפסידה מכתובתה באנו מש"ה משני שזינתה וחזרה וזינתה דכבר הפסידה כתובתה מזנות ראשון ולפי"ז אי אפשר לפרש דנהרגת על זנות ראשון דהא אם הוזמו אכתי יכולים לומר להפסידה כתובתה באנו אף שהעדים העידו תחלה על זנות האחרון מ"מ יכולים לאמר להפסידה תנאי כתיבתה ומזונותיה מזמן ראשון באו אלא וודאי צ"ל שזינתה וחזרה וזינתה ונהרגת על זנות אחרון וא"כ אכתי נפשט שפיר ספיקת המהר"א בן ששון דבזנות שני נאסרה על הבועל מהא דקאמר התם והא יכולים לומר לאוסרה על בועלה שני באנו וכמ"ש האחרונים וז"ב. ונחזור לנ"ד דלפמש"כ המהרש"א גם באשת כהן אכתי הוי עשאאי"ל דיכולים לומר להפסידה מכתובתה באנו דלא הפסידה באונס וא"כ אין ראיה מזה לספיקת הגרעק"א בדו"ח שם אם במוש"ר היכי שלא קרינן ולו תהיה לאשה איכא קנס אבל באמת מצאתי בהדי' בתוס' בסנהדרין (דף ח) ד"ה והביא שכתבו וז"ל וצ"ל לפיר"ת שהיא מותרת לבעלה כשלא כוונו עדותן או כשהוכחשו דאל"ה האיך מחויב מאה סלעים הא לא קרינן בו ולי תהיה לאשה הרי מבואר בהדי' דמוש"ר לא דמי לאונס ומפתה משום דליכא ריבויא והיכא דלא קרינן ולו תהיה לאשה ליכא קנסא ולפלא מש"כ הגרעק"א זצ"ל שלא מצא גילוי לדין זה

ובדה"ת שכתבו שצ"ל שהיא מותרת לבעלה כשלא כוונו עדותן או כשהוכחשו כתבתי להקשות מהא דאיתא בשו"ע אהע"ז (סי' יז סעיף ט) אחד אומר מת ואחד אומר נהרג דתנשא וכתב הב"ש (ס"ק כג) אף דקיי"ל דהעדים המכחישים זא"ז בחקירות דעדותן בטלה אינו אלא בדיני ממונות דבעינן שני עדים וכיון שאחד בוודאי עד שקר ליכא שני עדים אבל בעדות אשה דסגי בחד עד ובמכחישים זא"ז בחקירות עכ"פ עד אחד אומר אמת ומש"ה מותרת להנשא יעו"ש. וא"כ קשה בהא דכתבו שצ"ל כשלא כוונו עדותן ומותרת לבעלה ומשמע דלכל האוקימתות שם מוקמי הכא והתם מוקי אביי הא דתנן מוש"ר בג' או בכ"ג דמיירי בהתרו סתם ופליגי אם צריך להודיע באיזה מיתה נהרג והא איהו ס"ל בקידושין (דף סו) דאשתך זינתה בעד אחד נאמן לאוסרה על בעלה דעד אחד נאמן באיסורין ולא ס"ל דאין דבר שבערוה פחות משנים וא"כ כשלא כוונו עדותן דהיינו שאחד העיד בזמן ומקום זה ואחר העיד בזמן ומקום אחר וא"כ עכ"פ איכא עד אחד אומר אמת וכשם שמהני בעדות אשה להתירו לבעלה בכה"ג וכמ"ש הב"ש ה"ה יש לאוסרה על בעלה לאביי דס"ל דבע"א בזנות נאסרה על בעלה והיכי דלא קרינן ולו תהיה לאשה ליכא קנסא דמאה כסף וצ"ל דלא דקדקו כ"כ בדבריהם ואה"נ לאביי שס"ל דע"א בזנות נאסרה לבעלה לא מוקמי כשלא כוונו עדותן ויותר נראה להוכיח מסתימת דה"ת כהפוסקים החולקים על הב"ש שם וס"ל דעדים המכחישים זה את זה בחקירות אף כעד אחד לא חשיבי כלל וצריך עיון ב"ה

סימן כא

תשובה לרב אחד בענין הנ"ל

מה שכתב כת"ר בתי' קושיתי בדה"ת סנהדרין (דף ח) בהא דכתבו לאוקים בשלא כוונו עדותן והא לאביי נאסרה כה"ג לבעלה דהא איכא עכ"פ ע"א כשר ואיהו ס"ל בקידושין (דף סו) דעד אחד בזנות מהימן וכתב כ"ת דמשמע מדה"ת קדישין (דף סו) ובגיטין (דף נד) שגם לאביי דס"ל דע"א בזנות נאסרה על בעלה אינו אלא בשתק דהוי כהודאה וטעם דמהני הודאה משום דשוי' נפשי' חתיכא דאיסורא וזה אינו אלא בזנות גרידא אבל במוש"ר דמשועבד לה לישא אותה משום חיובא דרחמנא ולו תהיה לאשה כה"ג לא מצי שוי' אנפשי' חתיכא דאיסורא וכמ"ש הר"ן נדרים (דף פט) דהיכי דמשועבדת האשה להבעל לא מצי אמרה טמאה אני לך לשוי' אנפשה חתיכא דאיסורא והביא סברא זו בשם ספר בית יעקב מהגאון דליסא זצ"ל והדברים תמוהים דהר"ן נדרים שם כתב הכי אלא גבי אשה האומרת טמאה אני לך דשעבוד הבעל קדים משא"כ במוש"ר דהחתיכא דאיסורא של הבעל קדים לשעבודא דרחמנא ולו תהיה לאשה דאינו לא אחר שהוזמו עדי הבעל וכה"ג שפיר מצי לשוי' אנפשי' חתיכא דאיסורא בשעת עדות העדי זנות דאכתי אינו משועבד לה כלל וא"כ הדר קשה דלאביי אינה מותרת לבעלה אף שלא כוונו עדותן וכמ"ש וכן ראיתי שהקשה בקו"א לס' מעה"ח

ומה שכתב כ"ת דבעכ"ר צ"ל דשני ההמצאות שבתוס' שכתבו דמיירי שהוכחשו או שלא כוונו עדותן לא מצי קאי לכל האמוראים העוסקים בישוב משנתינו דלגי' המהרש"ל שם גם רבה איירי בסוגיין שם דגריס רבה אמר דלכו"ע ללעז לא חיישינן והכא בחוששין לכבודן של ראשונים קמיפלגי כו' והא מצינו דרבה ס"ל דתרי ותרי הוי ספיקא דאורייתא ביבמות (דף לא) ובגיטין (דף עח) וא"כ לדידי' בתרי ותרי אסורה לבעלה משום ספיקא דאורייתא ולא מוקמינן לה אחזקה דמעיקרא חזקת כשרות וא"כ לא מצי מוקים לדידי' כשהוכחשו דכה"ג נאסרה על בעלה וליכא קנס דלא קרינן ולו תהיה לאשה וצ"ל שהוכחשו דנקטי תוס' אינו אליבא דרבה א"כ י"ל דשלא כוונו עדותן דנקטי תוס' אינו אליבא דאביי דלדידי' שפיר בשלא כוונו עדותן נאסרה על בעלה משום דאיכא עכ"פ ע"א כשר המעיד בזנות

ול"נ דפי' שהוכחשו שכתבו בתוס' אין כוונתם ע"י תרי ותרי דכה"ג דכשהוכחשו אלו עדים שאמרו שזינתה מחמת עדים אחרים המכחישים זא"ז הוי תרי ותרי ויוכל הבעל לומר שעדיו הם האמיתים ומאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני ואין לחייבו כה"ג במאה כסף כלל ובע"כ צ"ל דחדא קאמר כשהוכחשו היינו בין שתי העדים עצמן כגון שלא כוונו העדים עדותן בחקירות וכ"כ בחידושי הר"ן בהדי' יעו"ש. ומה"ט ליתא נמי מ"ש כת"ר להביא ראיה להרמ"א בשו"ת (סי' יב) דהיכי דאיכא תרי ותרי המכחישים זא"ז בעדות זנות של א"א דמותרת לבעלה דאוקי תרי בהדי תרי ואשה בחזקת היתר לבעלה עומדת והנוב"י (מה"ק סי' עב) חלק על הרמ"א דדווקא בתרומה דרבנן אמרינן הכי אבל בספיקא דאורייתא לכו"ע אסורה מדרבנן ולא מוקי אותה אחזקה דתרי ותרי הוי ספיקא דרבנן וכתב כת"ר דמדה"ת סנהדרין שם שכתבו דכשהוכחשו מותרת לבעלה הא מוכח דגם מדרבנן מותרת לבעלה כהרמ"א דאם נימא שמדרבנן אסורה