גנת ביתן עה

וחזקת כשרות איתרע ע"י הקינוי והסתירה מש"ה יש להעד אחד נאמנות אף בדבר שבערוה לאסור אשה לבעלה ואם נימא דבנתפשה ובאונס ג"כ נאסרה לבעלה ישראל ע"י שני עדים המעידים שנטמאת ה"ה יש להאמין שפיר ע"א בסוטה שנטמאת דאף דבאונס ליכא הוכחה דעצת זימה ביניהם ע"י הקינוי והסתירה אבל מ"מ החזקה איתרע וכמ"ש ומדקאמר רחמנא והיא לא נתפשה מבואר שפיר דבנתפשה ובאונס שריא לבעלה אף בשני עדים המעידים שנאנסה ומיושב קושית הגאון רעק"א

ועפמש"כ י"ל בטעמא דהרמב"ם (פ"ג מהל' סוטה הלכה ג) שכתב אבל אם בא עד אחד והעיד אחר ששתתה שהיתה טמאה אינה אסורה ותשב תחת בעלה שהרי שתתה ובמל"מ כתב בסברת הרמב"ם דהוא הלכתא בלי טעמא יעו"ש והתוס' בסוטה (דף ו) ד"ה ושבא כתבו מספיקא לרבי אי נקט דווקא עדים שנים אבל ע"א לא מהימן דדווקא קודם ששתתה האמינה התורה לעד אחד או דילמא כיון דהאמינה תורה לע"א אחר קינוי וסתירה ליכא חילוק בין אחד לשנים וגם אחר ששתתה מהימן ע"א ומיהו מסתברא דה"ה עד אחד כו' יעו"ש בתוס' הרי דס"ל להתוס' דע"א מהימן בסוטה גם אחר ששתתה שמעיד שנטמאת ובמאי פליגי הרמב"ם עם התוס' ולפמש"כ י"ל דפליגי בהאי סברא אם הא דנאמן עד אחד בסוטה שנטמאת אחר קינוי וסתירה אי משום דרגלים לדבר של הקינוי והסתירה מאלים הנאמנות דע"א דאף דהוי דבר שבערוה דבעי דווקא שנים דיליף דבר דבר מממון מ"מ ע"י הרגלים לדבר מוכח דעצת זימה ביניהם ואמת בפי העד שמעיד שנטמאת ולפ"ז יש להסתפק אם אחר ששתתה הוי רגלים לדבר דיש מקום לאמר כיון שהמים לא בדקו אותה א"כ אין הוכחה מהקינוי והסתירה דנטמאה דהא כיון שכבר שתתה והמים לא בדקו אותה מוכח דטהורה היא דאף שי"ל שאיזה זכות תלה לה כדאיתא שם (דף ו) אבל מ"מ רוב פעמים הזכות אינו תולה לה א"כ יותר קרוב הדבר דמהמים שלא בדקו אותה מוכח דטהורה היא וא"כ אף דמהקינוי וסתירה מוכח שנטמאת אבל אחר שתיה והמים לא בדקו אותה יש הוכחה להיפך והדבר שקול וליכא רגלים לדבר שאמת בפי העד שמעיד שנטמאת מש"ה י"ל דאחר ששתתה ע"א אינו מהימן בסוטה שנטמאת או אפשר די"ל כיון שהא שהמים לא בדקו אותה י"ל דזכות תולה לה א"כ יש לעולם רגלים לדבר מהקינוי וסתירה שעצת זימה ביניהם ונטמאה האשה ואמת בפי העד המעיד בסוטה ומש"ה נאמן הע"א אף אחר ששתתה ושי' תוס' (דף ו) שם דהפי' רגלים לדבר דהיינו מש"ה נאמן הע"א בסוטה אף דהוי דבר שבערוה ומספקא לרבי אם גם אחר ששתתה מהימן ע"א או דווקא קודם ששתתה וכמ"ש ובתוס' הכריעו דגם אחר ששתתה הוי ג"כ רגלים לדבר מהקינוי וסתירה שנטמאה והא שהמים לא בדקו אותה י"ל יותר דזכות תלה לה וכמ"ש. ושיטת הרמב"ם הוא דעיקר מה שהאמינה תורה ע"א בסוטה אינו משום דע"י קינוי וסתירה הוא רגלים לדבר שנטמאת רק דע"י קינוי וסתירה נסתלק חזקת כשרות של האשה והוי הע"א המעיד בסוטה שנטמאת כמעיד בדבר שבערוה בלי חזקה כנגד העד דגלי קרא שע"א מהימן כה"ג ואשתך זינתה בע"א דקאמר רבא בקדושין (דף סו) שאינו נאמן משום דהוי דבר שבערוה היינו משום שמעיד העד כנגד החזקה שיש להאשה חזקת היתר וחזקת כשרות אבל בסוטה שקינה לה בעלה ונסתרה דנאסרה לבעלה עד שתשתה וחזקת כשרות אין להאשה וכמ"ש תוס' ריש נדה דע"י קינוי וסתירה איתרע חזקתה ומש"ה נאמן הע"א בעדות וכשיטת מהרי"ק מובא בש"ש ש"ו שם ולפ"ז י"ל דדווקא שמעיד העד קודם ששתתה דעדיין אסורה לבעלה משום ספק סוטה אף שבלי העד אכתי יש לה תקנה שתשתה ותבדוק עצמה אבל מ"מ כיון שקודם ששתתה עדיין אסורה לבעלה משום ספק סוטה והעד המעיד שנטמאת אינו בא להפקיע חזקתה מחזקת היתר לבעלה דאיתרע החזקה בספקי סוטה שבא ע"י הקינוי וסתירה דבעינן שתית המים לברר איסורה וספיקה וכיון דאיתרע חזקת היתרה וחזקת כשרותה ומש"ה נאמן העד אחד המעיד שנטמאת דאינו מעיד כנגד החזקה וכמ"ש אבל אחר ששתתה שכבר הותרה לבעלה אחר שהמים לא בדקו אותה והעד אחד המעיד שנטמאת בא להפקיע אותה מחזקתה היינו חזקת היתר לבעלה שאחר ששתתה והמים לא בדקו אותה א"כ עומדת בחזקת היתר לבעלה כמקדם וע"א המעיד בדבר שבערוה כנגד חזקה בזה לא גלי קרא דע"א מהימן ודווקא קודם ששתתה דמעיד בלי חזקה כנגדו מהימן ע"א אף בדבר שבערוה אבל אחר שתיה דמעיד כנגד החזקה ילפינן מדבר דבר שבממון דבעי דווקא שנים וע"א לא מהימן ושפיר פסק הרמב"ם (פ"ג מה' סוטה הלכה כג) דבא ע"א והעיד אחר ששתתה שהיתה טמאה אינה אסורה ותשב תחת בעלה שהרי שתתה דכיון שכבר הותרה לבעלה, א"כ מעיד העד כנגד חזקת היתר של האשה ואינו מהימן בדבר שבערוה ולפמש"כ מדוקדק לשון הרמב"ם שכתב אינה אסורה ותשב תחת בעלה ולשון יתר וכפול הוא ולפמש"כ י"ל דבא לדקדק ולבאר בזה טעמו ונימוקו משום דכבר שתתה ומותרת לבעלה והעד בא לאסור אותה מלישב תחת בעלה וזה נגד החזקה דמעיקרא וכה"ג ע"א אינו נאמן בדבר שבערוה דדוקא קודם ששתתה דאיתרע חזקת היתר לבעלה משום הספק סוטה שאסורה קודם שתשתה לברר היתרה וגם חזקת כשרות איתרע ע"י הקינוי וסתירה וכמ"ש בשם התוס' נדה שם מש"ה נאמן ע"א המעיד שנטמאת משא"כ אחר השתיה שכבר הותרה לבעלה והעד בא לסתור חזקת היתר של האשה ומש"ה פסק הרמב"ם דאינו נאמן ע"א דבדבר שבערוה אינו נאמן ע"א המעיד כנגד החזקה

ועפ"ז נ"ל בטעם דברי הרמב"ם (פ"א מה' סוטה הלכה יד) שכתב האשה שקנא לה בעלה ונסתרה אחר הקינוי עמו בעדים והרי היא עומדת לשתות ובא ע"א והעיד עליה שנבעלה בפניו עם זה שקינא לה עמו ה"ז אסורה על בעלה לעולם וכתב המל"מ שם והנראה מדברי רבינו ז"ל דלא בעינן שיעיד העד שבאותה סתירה נטמאת אלא אפי' אחר אותה הסתירה ה"ז אסורה אך רש"י כתב בריש פ"ק ויש עד אחד שקלקלה בסתירתה נאמן וכן בריש פ"ו אני ראיתי שנטמאת באותה סתירה שהיא עפ"י שני עדים, ע"כ, ונראה מדבריו דדווקא כשמעיד שנטמאת באותה סתירה אבל אם העיד שנטמאת פעם אחרת אינו נאמן הרי דפליגי רש"י והרמב"ם אם בעינן שיעיד העד שנטמאת באותו סתירה וקשה במאי פליגי ומה טעם יש לפלוגתתם בזה. ולפמש"כ ניחא ומיושב יפה דרש"י ותוס' ס"ל דעיקר הנאמנות העד אחד הוא בהצטרפות הסתירה וחשוב רגלים לדבר הוכחה שאמת בפי העד המעיד בטומאתה וא"כ זה דווקא אם מעיד העד שנטמאת באותה סתירה שיש עלי' עדים אבל כל שהעד מעיד שפעם אחרת נטמאת ואין לנו עדי סתירה באותו פעם מהיכא תיתי שנאמין להעד שנטמאת וכמש"כ המל"מ בעצמו שם והרמב"ם לשיטתו דס"ל דעיקר מה שהאמינה תורה בע"א בסוטה שנטמאת משום דע"י הקינוי וסתירה איתרע חזקתה והעד מעיד בדבר שאין חזקה כנגד עדותו ומש"ה מהימן אף שמעיד שנטמאת שפעם אחרת נסתרה ונטמאת ואף שאין עדים על סתירה זו מ"מ יש להעד בעצמו נאמנות דכיון שיש עדים על הקינוי והסתירה ואיתרע חזקת האשה והעד יש לו נאמנות בעצמו בכה"ג ומש"ה נאמן אף כשהעיד שנטמאת בסתירה אחרת ודווקא רש"י ותוס' לשיטתם דנאמנות העד בהצטרפות הרגלים לדבר ע"י הקינוי וסתירה שמעידות העדים וזה דווקא אם מעיד שנטמאת בסתירה שהי' עפ"י עדים אבל לא בסתירה אחרת שאין עדים עליה וז"ב. ואין להקשות לפמש"כ הא דכתב הרמב"ם שהעיד שנבעלה