גנת ביתן עד

שנקנה בתחלת ביאה שלא תהא בעולת עצמו ודווקא בנשבע למכור ומכר בכסף אמרינן דמסתמא רוצה לקיים שבועתו כה"ג כתב המל"מ בשם מהריב"ל דמשום השבועה חשיב כפריש משא"כ הכא. וראיה לזה מהריטב"א קדושין (דף י) כתב להוכיח דיבמה נקנית ליבם בהעראה ולא אמרינן כל הבועל דעתו על גמר ביאה מהא דפריך ביבמות (דף כ) בהא ששנינו אלמנה לכה"ג חולץ ואינו מיבם יבוא עשה וידחה ל"ת ואם דעת היבום בגמר ביאה כמו בקדושין א"כ מאי פריך הא איכא עשה ול"ת עשה של בעילת עצמו ול"ת של אלמנה יעו"ש ואם נימא כמ"ש הגרעק"א דכה"ג חשוב משום איסורא כפריש דתחילת ביאה קונה א"כ מאי הוכיח הריטב"א הא יבמה נקנית מדעתה ושלא מדעתה ולא בעי רק דעת היבם לחוד וא"כ י"ל דאה"נ בעלמא אמרינן ביבמה שגמר ביאה קונה דכל הבועל דעתו על גמר ביאה כדאמרינן בקדושי אשה ואלא באלמנה לכה"ג דאם יהי' דעתו על גמר ביאה יהי' עשה ול"ת שאין עשה של יבום דוחה ל"ת ועשה ויהי' עלי' איסורא אמרינן שחשוב כמאן דפריש שדעתו לקנות היבמה בתחלת ביאה ומש"ה פריך שפיר דאמאי חולץ ואינו מיבם יבוא עשה וידחה ל"ת אבל בעלמא י"ל דיבמה דמי לקדישי אשה דגמר ביאה קונה וכל הבועל אשתו על גמר ביאה אלא ודאי מוכח שפיר דבהא לא שייך לומר דמשום איסורא חשיב כפריש דלאו כו"ע דיני גמור ודינו של מהריב"ל גבי נשבע למכור אינו ענין לזה וכמש"כ

סימן יח

בו יבואר בטעם דעד אחד נאמן בסוטה

בדו"ח של הגרעק"א כתובות (דף נא) הקשה בהא דאיתא שם והיא לא נתפשה אסורה ויש לך אחרת אעפ"י שלא נתפשה מותרת ואיזהו זה כל שתחילתו באונס וסופו ברצון ולמאן דלא ס"ל דרשא זו וסובר שתחילתו באונס וסופו ברצון אסורה מנ"ל דאונס שריא לבעלה הא בהך קרא כתיב ועד אין בה והיא לא נתפשה ודרשינן בסוטה (דף ב) דעד אין בה היינו דליכא שני עדים רק עד אחד אסורה משום דע"י רגלים לדבר דקינוי נסתרה עד אחד מהימן אף שבעלמא אינו נאמן ע"א בדבר שבערוה מ"מ ע"י הרגלים לדבר מהימן וא"כ י"ל דילמא מש"ה אמר קרא והיא לא נתפשה היינו דעד אומר שלא נתפשה דהוי רגלים לדבר משום הקינוי והסתירה דברצון זינתה ומש"ה מהימן העד אחד אבל אם אמר העד שנתפשה לא מהימן בעד אחד דלענין אונס אין רגלים לדבר מה שקינא לה ונסתרה דזה רק אם עצת זימה ביניהם וזינתה ברצון אבל לא כשזינתה ע"י אונס ומש"ה לא מהימן ע"א רק כשלא נתפשה אבל בעלמא היכי דאיכא שני עדים שנתפשה אסורה לבעלה ומנ"ל דבאונס שריא לבעלה. והנראה בישוב קושי' החמורה זו עפ"י מה שפליגי הראשונים בהא דאמרינן בכמה דוכתי דאין דבר שבערוה פחות משנים דיליף דבר דבר מממון כדאיתא בקדושין (דף סו שם) אבל עד אחד אינו מהימן בדבר שבערוה דיש מהראשונים שאומרים הוא תשובת מיימוני (הל' אישות סי' ג) ומהרי"ק (סי' עב) דזה דווקא כשהעד מעיד נגד החזקה דמעיקרא ובא להוציא מחזקתו וכמו דאיתא שם בקידושין אשתך זינתה בעד אחד דקאמר שם רבא דאינו נאמן משום דהוי דבר שבערוה ובעי דווקא שנים ושם איתא חזקה נגד עדותו של העד דיש להאשה חזקת היתר לבעלה וחזקת כשרות של האשה וכיון שבא העד להוציא הדבר מחזקתו מש"ה ס"ל לרבא דאינו מהימן עד אחד אבל היכא דליכא חזקה נגד עדותו של העד מהימן פ"א אף בדבר שבערוה וטעמם משום דס"ל דהא דבעינן בדבר שבערוה דווקא שנים הוא משום דגמרינן דבר דבר מממון איכא למימר דון מינה ומינה ומה התם להוציא ממון מחזקתו אף כאן להוציא הדבר מחזקתו אבל אם אינו מוציא הדבר מחזקתו נאמן גם בדבר שבערוה להתיר ולאסור דע"א נאמן באיסורין כדגלי קרא מוספרה לה לעצמה וכן משמעות הש"ס ריש גיטין דקאמר ה"מ בספק חלב ספק שומן ע"א נאמן באיסורין אבל הכא איתחזק איסורא דאשת איש והוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים משמע דווקא דאיתחזק איסורא דא"א וגם דבר שבערוה הוא דבעי דווקא שנים וכמה ראשונים ס"ל דבדבר שבערוה אין פחות משנים אפי' דליכא חזקה כנגד עדות של העד ג"כ אינו מהימן ע"א בדבר שבערוה והא דקאמר ריש גיטין שם אבל הכא דאיתחזק איסורא דא"א והוי דבר שבערוה שאין פחות משנים לרווחא דמילתא אמר דאיתחזק איסורא דא"א אבל באמת דבדבר שבערוה לחוד אף דלא איתחזק איסורא אינו מהימן ע"א וכבר הובא הפלוגתא בזה בספר שב שמעתתא (ש"ו פ"ג) יעו"ש וא"כ י"ל הא דקאמר הגמרא ריש סוטה (דף ב) דבע"א שמעיד בסוטה שנטמאה שאסורה לבעלה אף דלאסור אשה על בעלה הצריכה התורה שני עדים ומפני מה בסוטה שנסתרה האמינה התורה עד אחד קאמר שם מפני שרגלים לדבר תליא פירושא דמילתא בשני שיטות הראשונים אם נימא דקאמר דבעינן שני עדים בדבר שבערוה וע"א אינו מהימן הוא בשום דבא להוציא מחזקת איסור או היתר אבל במקום דליכא חזקה נגד עדותו של העד גם ע"א מהימן ולכאורה מנא להו הא דמשמעות דילפינן דבר דבר מממון בעי לעולם שני עדים וצריך לאמר דנפקא להו מעד סוטה דהאמינה התורה ע"א מעיד שנטמאת מפני שרגלים לדבר כדכתיב ועד אין בה כל שיש בה וס"ל דפי' רגלים לדבר אינו משום דהוי הוכחה שעצת זימה ביניהם מהא דקינה לה בעלה עפ"י עדים ונסתרה אלא כמ"ש תוס' ריש נדה ד"ה והלל דכתבו התוס' דילפינן מסוטה לטהר בר"ה ספק טומאה אפילו ליכא חזקת טהרה אף דבסוטה איכא חזקת טהרה דבסוטה כיון שקינא לה ונסתרה איתרע חזקתה יעו"ש והכי קאמר שם דמפני שרגלים לדבר ע"י קינוי וסתירה איתרע חזקתה ומש"ה מהימן ע"א המעיד בסוטה שנטמאה דכיון דליכא חזקה הסותר לדברי העד מהימן אף בדבר שבערוה דכיון דליכא חזקה כנגד העד לא ילפינן דבר דבר מממון וגלי קרא דע"א מהימן כה"ג אף בדבר שבערוה ורבים מהראשונים שס"ל דילפינן דבר דבר מממון דבעי דווקא בשני עדים ובע"א אין מוציאין ממון וה"ה בדבר שבערוה אינו מהימן ע"א אפי' היכא דליכא חזקה כנגדו צריך לאמר דהא דהאמינה תורה ע"א בסוטה שנטמאת משום דרגלים לדבר היינו משום דקינה לה בעלה ונסתרה הרי יש הוכחה דעצת זימה ביניהם וכן מצאתי בספר עמודי אור (סי' צח) שם די"ל הפי' בסוטה שם מפני מה האמינה תורה ע"א בסוטה משום רגלים לדבר היינו שאיתרע חזקת היתר וחזקת כשרות של האשה דלא דמי לאשתך זינתה בע"א דקאמר רבא בקידושין (דף סו) שם שאינו נאמן משום דהוי דבר שבערוה דאין פחות משנים משום דאיכא חזקות הסותר לדברי העד חזקת היתר וחזקת כשרות של האשה אבל בסוטה שקינה לה בעלה ונסתרה איתרע חזקתה וכמ"ש תוס' ריש נדה שם יעו"ש ועפי"ז מתורץ שפיר קו' הגרעק"א זצ"ל דידעינן שפיר מהא דכתיב והיא לא נתפשה אסורה דבנתפשה שריא לבעלה אפי' בשני עדים דלפמש"כ די"ל לשיטת האומרים דע"א מהימן בדבר שבערוה היכי דליכא חזקה כנגדו עיקר הנאמנות בסוטה ע"א המעיד שנטמאת משום דכיון דליכא חזקה כנגדו משום דע"י קינוי וסתירה איתרע חזקתה וכמ"ש בשם התוס' נדה שם מש"ה מהימן הע"א המעיד שנטמאת וא"כ י"ל דאם מעיד שנטמאה באונס אף דאין הוכחה שעצת זימה ביניהם ע"י הקינוי והסתירה דהא אנסה הבועל ולא ברצון זינתה מ"מ כיון שחזקת כשרות וחזקת היתר ליכא דספק סוטה אסורה לבעלה קודם ששתתה