גנת ביתן סד

לריב"י דס"ל דעד מתי מדיר את בנו עד שיגיע לעונת נדרים אם הדירו אביו והגיע לעו"נ בתוך ימי הנזירות נתבטל ג"כ נזירות אביו דכיון שמאותו זמן לא יכול האב להדיר את בנו ה"ה שנפקע הנזירות דמקודם וכן כתב התוי"ט סוטה (פ"ג מ"ח) וז"ל דכיון שיצא מרשותו שלא יוכל להזירו כמו כן יצא מרשותו מה שהזירו יעו"ש וק"ל מהא דפריך בירושלמי (נזיר פ"ז) גבי הא דתנן וחכ"א יטמא נזיר ואל יטמא כהן שנזיר אין קדושתו קדושת עולם וכהן קדושתו קדושת עולם והקשה הירושלמי הגע עצמך הרי שהקדישו אביו מרחם ומשני זו תורה וזו אינה תורה ולשי' התוס' קשה טובא הא גם שהקדישו אביו מרחם הא אכתי לא הוי קדושת עילם דהא כשיגיע לעו"נ או לכשיביא שתי שערות הרי יתבטל מעליו נזירות דאביו וליכא למימר דמשכחת שאחר שהביא ש"ש או שהגיע לעונת נדרים נדר הבן בעצמו בנזיר עולם דאכתי לא משכחת שיהי' נזיר בלי הפסק דהא באותו רגע שיכול לקבל עלי' נזירות בעצמו נפקע נזירותו של אביו ואי אפשר לצמצם ומאי פריך בירושלמי שם דהגע בעצמך שהקדישו אביו מרחם הוי קדושת עולם א"ו מוכח מזה כשיטת רש"י בנזיר שם והרע"ב בפ"ג דסוטה דהאב מדיר את בנו בנזיר חל נזירותו אפי' לכשיגדיל. שוב ראיתי בתוס' נזיר (דף ל ד"ה הניחא) שכתבו בשי' ר"ת דאף למ"ד דעד מתי האב מדיר את בנו בנזיר עד שיגיע לעונת נדרים מ"מ היכי דהדירו קודם לכן אינו נפקע משום עונת נדרים דנהי דהאב אינו יכול להדירו מכאן ואילך אבל אינו נפקע משום עו"נ דאינו אלא מדרבנן ולא דמי לש"ש דנפקע גם נזירותו דמקודם משום דש"ש הוא מה"ת יעו"ש. ולפי"ז ניחא שפיר דמשכחת שהקדישו אביו מרחם דהוי קדושת עולם דהיינו שאחר שהגיע לעו"נ דיכול הבן להדיר בעצמו ואכתי לא נפקע הנזירות דאביו נדר הבן בעצמו בנזיר עולם והוי נזיר בלי הפסק כלל. אבל באמת נראה דהא דכתבו תוס' דעונת נדרים אינו מפקיע נזירות דמקודם הוא אינו אלא אליבא דלישנא בתרא דמוקי דפליגי רבי וריב"י בהאב מדיר את בנו בנזיר אם הוא הלכה או כדי לחנכו במצות ומופלא הסמוך לאיש הוא מדרבנן ומשו"ה יש לחלק דעו"נ לא דמי לש"ש ודווקא בש"ש שהוא מה"ת נפקע נזירות דמקודם אבל במופלא הסמוך לאיש דאינו אלא מדרבנן לא אמרינן אלא שהאב אינו יכול להדירו מכאן ואילך משום דלא אתי חינוך דרבנן ומדחי מופלא הסמוך לאיש אבל לא אלים כ"כ שיפקע נזירות אביו דמקודם אבל ללישנא קמא דמוקי דרבי וריב"י ס"ל דהלכה היא בנזיר אלא דפליגי במופלא הסמוך לאיש אי הוי מדאורייתא וריב"י ס"ל דמופלא הסמוך לאיש מה"ת א"כ אין לחלק כלל בין הבאת ש"ש להגיע לעו"נ וכשם שלמ"ד דמדיר את בנו עד שיביא ש"ש נתבטל הנזירות דאביו לכשהביא ש"ש וכהתוספתא דהובא בתוס' שם ה"ה יש להתבטל בהגעת עונת נדרים למ"ד דמהס"ל מה"ת. וכן מבואר בהדי' בלשון התוס' שם דמשום דעונת נדרים לא הוי אלא מדרבנן מש"ה לא פקעי משמע בהדי' דלמ"ד דמהס"ל מה"ת אין לחלק כלל בין להדירו בנזיר ובין שיפקע נזירות האב דמקודם וא"כ קשה הא דפריך הירושלמי הגע עצמך שהקדישו אביו מרחם דהוי קדושת עולם הא י"ל דחכמים ס"ל דמהס"ל מה"ת וא"כ נתבטל נזירות של אביו לכשהגיע לעונת נדרים ואף שיקבל אח"כ הבן על עצמו נזירות עולם מ"מ הא א"א לצמצם ושיהי' נזיר בלי הפסק וא"כ מאי מקשי הירושלמי ומוכח מזה כשי' האומרים דאף שלא יכול האב להדירו לכשיגדיל אבל אם הדירו בעודו קטן חלה נזירותו עליו אפי' לכשיגדיל וצ"ע. וזה כבר קבלתי בזה תשובה קצרה מהגה"ג מרן נצי"ב מוולאזין זצללה"ה ומקרוב נדפסה התשובה אלי בספרו שו"ת משיב דבר ח"ש סי' צג יעו"ש ואינו תח"י כעת

סימן טז

בו יבואר ישוב פסק הרמב"ם בפ"א מה' נערה

הרמב"ם פ"א מה' נערה הי"א כתב היתה בתולה זו אסורה על האונס או המפתה אם היתה אחת מחייבי כריתות כגון אחותו או דודתו והנדה וכיוצא בהן אם התרו בו ה"ז לוקה ואינו משלם קנס שאין האדם לוקה ומשלם ואם לא היתה שם התראה הואיל ואינו חייב מלקות ה"ז משלם קנס. והכ"מ כתב דפסק כר"י בכתובות (דף ל) דמשני הא דרמי התם מתני' דאלו נערות שיש להם קנס הבא על אחותי כו' מהא דתנן (מכות דף יג) אלו הן הלוקין הבא על אחותו כו' והא אין לוקה ומשלם ומוקי ר' יוחנן כאן שהתרו בו כאן שלא התרו בו והיכי דאיכא ממון ומלקות מילקי לקי ממונא לא משלם ובשעה"מ הל' שבת פכ"ד ה"ז הקשה על הרמב"ם מהא דאיתא בסנהדרין (דף עג) דפרכינן התם אברייתא דקתני דעל חייבי כריתות ניתן להצילו בנפשו ממתניתין דקתני אלו נערות שיש להם קנס הבא על אחותו ואמרוה רבנן קמיה דרב חסדא משעת העראה הוא דפגמה ואיפטר ליה מקטלא ממונא לא משלם עד גמר ביאה ואמר רב חסדא הניחא למ"ד העראה זו נשיקה אלא למ"ד העראה זו הכנסת עטרה מאי איכא למימר אלא אמר רב חסדא כגון שבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה כדרכה ורבא מוקי לה באומרת הניחו לה שלא יהרגנה ור"י כו' יעו"ש ואמאי הביא הרמב"ם דמתני' דהבא על אחותו כצורתה באונס ובמפתה וה"ל לבאר דה"ד בבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה כדרכה כאוקימתא דר"ח וא"נ ביכול להצילו באחד מאבריו כאוקימתא דאביי או באומרת הניחו לו שלא יהרגנה כו' ואמאי לא חש הרמב"ם לפירכת הש"ס סנהדרין שם. וכתב השעה"מ שם שדעת הרמב"ם כהיש מפרשים בתוס' יבמות (דף נט) ד"ה אלא שכתבו דמצי למימר דאע"ג דבכל התורה קיי"ל דהעראה חשובה כביאה גבי קנס אינו חייב אלא בגמר ביאה לפי שלא נתרבתה העראה להיות כגמר ביאה אלא לעריות וחייבי לאוין והוכיחו משמעתתא דהתם דדחיק לאוקמי הא דתני ולו תהיה לאשה באשה הראויה לו פרט לאלמנה לכהן גדול דפריך מאי איריא משום אלמנה תיפוק ליה משום דהוי לה בעולה ולא משני כגון שלא עשה אלא נשיקה דלא הוי לה בעולה דאינו משיר בתוליה אלא ודאי דלענין קנס לא נתרבתה העראה כגמר ביאה. אלא שהקשו לשיטה זו מסנהדרין שם דא"כ מאי פריך התם אהא דמשני משעת העראה הוא דפגמה ואיפטר ליה מקטלא הניחא למ"ד העראה זו נשיקה אלא למ"ד הכנסת עטרה מאי איכא למימר הא לדידיה נמי א"ש דהא לא מחייב קנס אלא בגמר ביאה וא"כ יש לומר דהרמב"ם ס"ל דבאמת פליג הסוגיא דיבמות אההיא סוגיא דסנהדרין שם בהאי דינא אם חיוב קנס איכא בהעראה או אינו אלא בגמר ביאה ופסק הרמב"ם כסוגיא דיבמות דאין קנס בהעראה ומהשתא מתני' דאלו נערות שיש להם קנס דהבא על אחותו אתיא כפשטא ומשום טעמא דמשעת העראה איפגימא לה ממונא לא משלם עד גמר ביאה ואף למ"ד העראה זו הכנסת עטרה דהעראה לא נתרבתה לענין ומש"ה הביא הרמב"ם המתני' כצורתה יעו"ש ועדיין צריך ביאור במאי תליא הפלוגתא דהסוגיות ומאיזה טעם פליגי הדדי בהא אם חיוב קנס הוא בהעראה או שאינו חייב אלא בגמר ביאה. ונ"ל עפ"י מש"כ הראב"ד לגי' הישנה בפ"א מהל' אישות ה"ד אהא דפסק הרמב"ם שם כל הבועל אשה לשום זנות בלא קדושין לוקה מה"ת לפי שבעל קדשה ובהשגות מובא בהה"מ שם כתב אין איסור לאו אלא במזמנת עצמה לכל דבר שאם כדברי הרמב"ם מפותה האיך משלם קנס והלא לוקה אלא וודאי משהוצרך לפיתוי אינה קדשה ע"כ. ונראה פשוט דכוונת הראב"ד בהשגות שהקשה דאיך משכחת שמשלם קנס באונס ומפתה והא