גנת ביתן נא

קרא דלא מטהרינן ליה ממשמעות הכתוב על פני השדה ואפי' לא אייתר יעו"ש וא"כ שגלי קרא לרע"ק שלא נדרוש ממשמעות הכתוב דבעינן שיהא כילוד אמרינן אף שרוב העובר בפנים כיון שמיעוט יצא לחוץ מטמא ולא הוי טומאה בלועה דמיירי שנגע בהמיעוט שיצא לחוץ ור"י מטהר אף בנגע במיעוט שבחוץ דלא הוי טומאה בלועה דיליף מעל פני השדה דאינו מטמא עד שיהא כילוד ומש"ה היכי שרק מיעוט יצא לחוץ ורובו של עובר מבפנים דלא הוי לידה מטהר אף מה שבחוץ ובהא פליגי ר' ישמעאל ור' עקיבא אבל מה שבפנים לכו"ע טהור משום דהוא טומאה בלועה וז"פ בכוונת דה"ת

ומה שהקשה המהרש"א דא"כ למאי איצטריך גבי בהמה שמת עוברה בתוך מעי' הק"ו דר"ח אם הועילה אמו להתירו באכילה לא תועיל לטהרו מידי נבלה דלמה שבפנים בל"ה טהור משום דהוא טומאה בלועה ולמה שבחוץ לא שייך הק"ו דלענין אבר היוצא לא מהני שחיטת אמו

נ"ל ליישב דיש להבין בק"ו דר"ח אם הועילה אמו להתיר באכילה לא תועיל לטהורי' מידי נבלה דמה ענין הוא זה לזה הא דהועילה אמו להתירו באכילה הוא משים דשחיטת אמו מתרת העובר משום כל בבהמה תאכלו אבל קודם שנשחטה אינו מותר וכיון שמת בתוך מעי' שפיר מטמא משום נבלה. וי"ל עפ"י סברת הרשב"א דאין איסור חייל על הגיד משעת יצירתו אלא משעת לידתו דכיון דאפשר שיותר האיסור לא חשיב שחל האיסור י"ל דמש"ה עובר שמת בתוך מעי' של בהמה דתלוי ועומד האיסור נבלה שמא תשחט האם ויותר האיסור נבלה לא חייל איסור נבלה במעי האם וכמש"כ תוס' שם (דף צ) ד"ה הכא שאין שום איסור חל במעי אמו וכיון דליכא איסור נבלה א"כ ממילא ליכא טומאת נבלה במעי האם. וזה שאמר ר"ח אם הועילה אמו להתיר באכילה א"כ אפשר שיותר האיסור אמה"ח בשחיטת האם א"כ לא יועיל לטהורי מידי נבלה דהיינו כיון שליכא איסור נבלה במעי האם משום שעדיין לא חייל האיסור שאפשר שיהי' לו היתר ממילא ליכא נמי טומאת נבלה וא"ש. ולפ"ז ניחא קו' המהרש"א דגבי בהמה שמת עוברה בתוך מעי' והושיט הרועה את ידו ונגע בו טהור משום ק"ו דר"ח מיירי שפיר שיצא ידו של העובר לחוץ והרועה נגע בהמיעוט שיצא לחוץ מש"ה בעי הק"ו לטהר לר"ע דס"ל דעובר במעי האשה שיצא מיעוט של עובר לחוץ דטמא אם נגע בהמיעוט שבחוץ וקמ"ל דעובר במעי בהמה כה"ג טהור משום הק"ו אבל מה שבפנים ולא יצא לחוץ לא בעינן ק"ו כלל לטהר דבל"ה טהור אף בעובר במעי אשה מה שבפנים לכו"ע משום דהוי טומאה בלועה דר"י ורע"ק לא פליגי רק בשיצא מיעוט לחוץ דלא הוי טומאה בלועה דלענין טומאה בלועה אין המיעוט נגרר אחר הרוב כלל ומכש"כ הרוב אחר המיעוט והמיעוט שבחוץ אף שרובו של עובר מבפנים לא הוי טומאה בלועה ופליגי בעובר במעי אשה בקראי אם בעינן לידה גמורה וכ"ז שלא יצא רוב העובר לא מטמא או לא בעינן לידה והמיעוט שיצא לחוץ מטמא אף שרובו של העובר מבפנים וכמש"כ אבל מה שבפנים ולא יצא לחוץ טהור בלאו הק"ו דר"ח משום דהוי טומאה בלועה. והא דהקשה המהרש"א דלענין אבר היוצא לחוץ ליכא ק"ו כלל דלאבר היוצא לחוץ לא מהני שחיטת אמו לפמש"כ ניחא דעיקר הסברא של ר"ח דכיון שמהני שחיטת האם לא חייל האיסור נבלה במעי האם וה"ה טומאת נבלה לטמא העובר שמת בתוך מעי' דאפשר שיותר האיסור ותסתלק הטומאה דתשחט האם ויהיה מותר באכילה וא"כ ה"ה י"ל במיעוט שיצא לחוץ עדיין לא חייל איסור נבלה וטומאת נבלה דאפשר שתחזיר בפנים ותשחט האם ויותר האיסור נבלה של האבר שיצא לחוץ משום שחיטת האם שמתיר מכל בבהמה תאכלו דאף שאבר עצמו אסור אינו אלא משום בשר בשדה טרפה לא תאכלו דבשר שיצא חוץ למחיצתו אבל איסור נבלה יותר שפיר בשחיטת האם וא"כ תסתלק גם טומאת נבלה ומש"ה איכא שפיר ק"ו דר"ח גם למיעוט שיצא לחוץ דעיקר סברת ר"ח שכיון שמהני שחיטת האם לא חשיב עדיין נבלה לטמא שהאיסור נבלה והטומאה תלוי ועומד שאפשר האיסור ותסתלק הטומאה ומש"ה לא הוי טומאה בלועה וכמש"כ ומיושב קו' מהרש"א בתוס' חולין (דף עב) ד"ה גזרה ובד"ה וחכמים דלענין אם הוציא עובר ידו לחוץ ונגע בו הרועה לא נפקא לן כלל מק"ו דר"ח אם הועילה אמו להתיר באכילה כו' דלמה שבחוץ לא מהני שחיטת אמו ולפמש"כ ניחא דעיקר הסברא של ר"ח כיון שמהני שחיטה ויש היתר להאיסור נבלה ע"כ אין לטמא השתא משום נבלה שתלוי ועומד שמא תשחט האם ויותר האיסור לגמרי וא"כ ה"ה גם שיצא מיעוט העובר לחוץ נמי י"ל האי סברא דאין לטמא השתא משום נבלה שהאיסור והטומאה תלוי ועומד ושמא יוחזר בפנים ותשחט האם שיותר איסור נבלה מהאבר שיצא לחוץ וכמש"כ וא"ש

סימן יב

בו יבואר שי' רש"י בבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ועוד איזה ענינים

הראשונים הקשו בריש חולין בהא דקאמר רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם הא קיי"ל דאף שרובא וחזקה רובא עדיף מ"מ מדרבנן אמרינן סמוך לחזקה ואיתרע ליה רובא כמ"ש הרשב"א יבמות (דף קיט ע"ב) בהא דקאמר אלא אמר רבא רישא חזקה ליבום ורובא לשון וחזקה לא עדיף כי רובא ואייתי מיעוטא דמפילות וסמוך לחזקה ולא תנשא ולא תתיבם דרבא מוקי לה אף לרבנן דסברי דאזלינן בתר רובא מ"מ כיון שאיכא חזקה בהדי מיעוטא דמפילות חוששין למיעוטא דמפילות ולא תנשא ולא תתיבם וא"כ ה"נ האיך אזלינן בתר רובא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם הא בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת א"כ י"ל סמוך מיעוטא דאינו מומחין לחזקת איסור דבהמה ואיתרע ליה רובא ויש לחוש מדרבנן למיעוטא אף לדידן דקיי"ל דאזלינן בתר רוב משום דיש חזקה בהדי מיעוטא יעו"ש ברא"ש וברשב"א שכתבו לחלק דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין רובא אלימתא ואינו מומחין הוי מיעוטא דמיעוטא והרשב"א במה"ב כתב לחלק מטעם אחר יעי"ש

ול"נ ליישב קו' הראשונים בהקדם מה שנ"ל לתרץ קושית תוס' ביצה (דף כה ע"א) ד"ה בהמה בחי' בחזקת איסור עומדת דפרש"י בחזקת איסור אבר מן החי עומדת ולא נהירא דא"כ כיון שחזינן דמתה א"כ לא שייך בה איסור אמה"ח דאיסור אמה"ח לא שייך אלא מן החיים לכן פי' בתוס' דחזקת איסור בהמה בחיי' הוא חזקת איסור שלא נשחטה ומשום איסור שאינה זבוחה דרחמנא אמר תזבח ואכלת שחוט ואכול יעו"ש והמפרשים כתבו דרש"י שלא פי' החזקה דבהמה בחיי' הוא חזקת אינו זבוחה דס"ל כהריצב"א בתוס' שבועות (דף כד ע"א ד"ה האוכל) דהא דכתוב וזבחת בשר לא אתי רחמנא לאיסורא דזבוח אכול ושאינו זבוח לא תאכל דבל"ה אסורה כשאינו זבוחה משום איסור אמה"ח וכשמתה אסורה משום איסור נבלה אלא בא להתיר את האיסור ופירש לך דבשחיטה שריא ולא בנחירה יעו"ש. והא דהקשו בתוס' על פרש"י דחזקת איסור של בהמה בחי' הוא איסור אמה"ח דא"כ בספק דשחיטה דקאמר דאסורה משום דהעמידה על חזקה דמעיקרא דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת והא חזינן דמתה א"כ לא שייך איסור אמה"ח דאינו אלא מחיים. נ"ל בע"ה ליישב עפ"י דמבואר בריש מ' נדה שם דע"כ לא פליגי שמאי והלל בנדה דשמאי אומר דיה שעתה והלל אומר מפקידה לפקידה אלא לתרומה וקדשים אבל לחולין כו"ע מודי דאמרינן די' שעתה משום דהעמידה על חזקת טהרה דמעיקרא ואף דהרי ראתה לפנינו אמרינן די' שעתה והשתא הוא דאיתרע חזקת טהרתה והשתא הוא דראתה. ובתוס' שם כתבו