גנת ביתן מ

לן ומש"ה בעי קרא שדם נדה טמא ואתא לדם נדה של מצורעת וממילא יש לרבות מאם אינו ענין לב"ה דדם טהרה של מצורעת טמא וא"כ שאיצטריך רחמנא למיכתב דדם הנדה טמא לגופיה וכמש"כ שפיר בעי תרי קראי ללח וליבש די"ל דאשכחן לח יבש מנלן ובעי קרא יהי' ריבויא וא"ש

והנה מסוגיא זו נ"ל למיפשט ספיקות הר"ש והרא"ש מ' כלים פ"א מ"ב דכתבו וצריך לדקדק בבועל נדה אם מעינותיו טמאים דהא כתיב ותהי נדתה עלי' דמשמע כל חומר דין נדה ישנו עלי' ולהכי הוצרך לנתק משכבו ומושבו מטומאה חמורה וא"כ כל שאר חומרת נדה ישנו עלי' וכן אם אדם הנוגע בו או הנושא מטמא אדם לטמא בגדים כמו שהנדה עושה וכו' יעו"ש. דהנה בתוס' (דל"ב ע"ב ד"ה מקום) הקשו מאי מיבעי לרב יוסף אי מקום זיבה מעין הוא או לא והא בפ' דם נדה (דנ"ו) משמע דזוב לאו מעין הוא דאמר התם ונילף מזובו שאינו מתעגל ותירצו דהתם קאמר ונילף מזובו את"ל דלאו מתעגל הוא ויוצא. ולתי' זה עיקר האיבעיא היא הכא אי מקום זיבה מעיין הוא היינו אי מתעגל ויוצא או לא. עוד תירצו דהכא האיבעיא לא הוי אי הזוב מתעגל ויוצא או לא דפשיטא לי' דאינו מתעגל אלא עיקר הבעי' הוא כיון דמרבינן במצורע מקרא דלזכר לרבות מעינותי' אי מרבינן גם הזוב יעו"ש. והנה לפי תירוץ בתרא יש להקשות מאי פשיט לי' רבא מהא דזובו טמא הוא לימד על הזוב שהוא טמא ובמאי אי בזב גרידא לאחרים גורם טומאה לעצמו לכש"כ אלא בזב מצורע ומדאיצטריך קרא לרבויי בראי' שני' ש"מ דמקום זיבה לאו מעין הוא והא י"ל דקרא דזובו טמא הוא לימד על הזוב שהוא טמא איצטריך בזוב של בועל נדה דלא שייך לאחרים גורם טומאה לעצמו לכש"כ דהא טמא משום בועל נדה והא דבבועל נדה טמא מעינותיו כמו נדה שנאמר ותהי נדתה עלי' לא נפקא לן שיהי' הזוב טמא דהא אינו מתעגל ויוצא הזוב וליכא למימר אע"פ שאינו מתעגל יש לטמא הזוב כמו שאר מעינות כיון דבזב אית לי' לזוב טומאה חמורה כמו רוקו ומימי רגלי' וכמ"ש התוס' גבי מצורע דבועל נדה שטמא המעינות אינו אלא דילפינן מנדה שנאמר ותהי נדתה עלי' ובנקבה ליכא זוב לובן למילף מינה וכמ"ש רש"י (דף לה שם) ד"ה ואיתקש ודווקא מצורע דרבינן מקרא דלזכר גבי זב למעינותי' י"ל דזוב אעפ"י שאינו מתעגל טמא כמו שטמא בזב טומאה חמורה וא"כ איצטריך קרא לרבויי דהזוב הוא טמא וא"כ תיקשי מאי פשיט רבא הא לעולם אימא לך דבמצורע דמרבינן מקרא דלזכר לרבות מעינותיו טמא גם הזוב אעפ"י שאינו מתעגל אף בראי' ראשונה והזובו טמא הוא שלימד על הזוב שהוא טמא בראי' שני' איצטריך לבועל נדה וכמש"כ ומוכח מזה שבועל נדה אינו מטמא מעינות כלל וכמ"ש הר"ש והרא"ש שם דכיון דגלי לן קרא במשכבו דניתק מטומאה חמורה לטומאה קלה י"ל דה"ה לכל הטומאות שלו וא"כ ליכא לאוקמי הקרא דזובו טמא הוא לימד על הזוב שהוא טמא בבועל נדה דהא לא איצטריך קרא ומק"ו נפקא לאחרים גורם לטומאה לעצמו לכש"כ כמו בזב גרידא דמשום בועל נדה נתקו הכתוב מטומאה חמורה לטומאה קלה ומשום הזוב דראי' שני' שנעשה זב ישנו עלי' כל חומר טומאת הזב לטמא במשא לטמא בגדים וא"כ שפיר י"ל לאחרים גורם טומאה לעצמו לכש"כ וכש"כ הרמב"ן נדה שם דהא דקאמר לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כש"כ מדין משא למשא פריך ולא גרם טומאה בעלמא קאמר דהא בזב מצורע גורם טומאה דמשכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים ולטמא בהיסט שאין מצורע עושה כן אלא מדין משא גופי' פריך וא"כ בבועל נדה שגורם הזוב לטומאת משא שהנושאו מטמא בגדים שאין הבועל נדה עושה כן א"כ הוא מדין משא למשא ושפיר י"ל הק"ו לאחרים גורם כו' ולא איצטריך קרא לזוב של בועל נדה אבל אם נימא שבועל נדה ישנו עלי' כל חומר דין נדה וא"כ שפיר י"ל דאיצטריך קרא דזובו טמא לימד על הזוב שהוא טמא בבועל נדה דאינו גורם הזוב טומאה דבל"ה טמא משום בועל נדה בכל דין חומרת נדה עלי' דמשכבו בלבד ניתק לטומאה קלה אבל טומאת משא יש על בועל נדה כחומרת הנדה וה"ה למעינות וא"כ מק"ו לאחרים גורם טומאה לעצמו לכש"כ לא נפקא לן ואיצטריך שפיר הקרא דזובו של בועל נדה טמא בראי' שני' ואף שמעינות של בועל נדה טמא. מ"מ כיון שזוב אינו מתעגל ויוצא ולא מעין הוא לא היה טמא ואיצטריך שפיר דקרא ללמד שהזוב הוא טמא וא"כ ליכא למיפשט האיבעיא של רב יוסף דראי' ראשונה של מצורע אי מטמא במשא לפי' התוס' דעיקר האיבעיא אם מרבינן מלהזכר גם את הזוב אף שאינו מתעגל. ומוכח מזה דבועל נדה נתקו הכתוב מכל חומר טומאת נדה אף במשא לטמא בגדים ולמעינות וא"ש שליכא לאוקמי בזב בועל נדה דהא אתי מק"ו שטמא הזיבה במשא דמה לאחרים גורם טומאה לעצמו לכש"כ. ואפשר דהר"ש והרא"ש שלא הביאו ראי' מסוגיא זו למיפשט דבועל נדה אין לו חומרת נדה לענין לטמא במשא לטמא בגדים ולמעינות וכמש"כ. משום דס"ל הפי' בהאיבעיא של רב יוסף ראי' ראשונה של מצורע אי מטמא במשא כפי' קמא בתוס' שם. דאיבעיא ליה אם זוב מתעגל ויוצא וחשוב כמעין או לא וא"כ גם אם נימא דבועל נדה כדין כל חומרת נדה עלי' מ"מ פשיט רבא שפיר האיבעיא. דליכא למימר שהקרא בזובו טמא הוא לימד על הזיבה שהוא טמא איצטריך לבועל נדה שאינו גורם הזוב טומאה משום דבל"ה טמא במשא ככל חומרת נדה. דסוף סוף איכא למיפשט דזוב אינו מתעגל ויוצא דאם הזוב מתעגל ויוצא והוה כמעין א"כ לא מיבעי קרא דזוב של ראי' שני' בבועל נדה שטמא דהא בל"ה טמא הזוב אף בראי' ראשונה משום מעין של בועל נדה וכמו שפשיט בהא שמוקי הקרא דזובו טמא הוא בזב מצורע ומדאיצטריך קרא לרבויי בראי' שני' ש"מ דמקום זיבה לאו מעין הוא ה"ה יש לומר אם נוקי הקרא בזב בועל נדה וכמש"כ. ולפי"ז ניחא דליכא למיפשט מסוגיא זו ספיקת הר"ש והרא"ש דממ"נ א"ש הסוגיא אם נימא שבועל נדה ישנו עליו כל חומרת נדה א"כ גם אם נוקי הקרא בזובו טמא בבועל נדה פשיט שפיר רבא דמקום זיבה אינו מתעגל ויוצא דאם הוא מתעגל א"כ לא איצטריך לרבות לטמויי בראיה שני' דגם ראי' ראשונה טמא משום מעין. ואם נימא שנתקו הכתוב לבועל נדה לכל הטומאות שלו ג"כ ניחא דליכא לאוקמי הקרא דזובו טמא הוא בזב בועל נדה דהא לא איצטריך דמק"ו נפקא לן לאחרים גורם טומאת משא שנעשה זב. לעצמו לכש"כ וכדקאמר התם בזב גרידא וא"ש, אבל לתי' בתרא שבתוס' שם דפשיטא לי' לרב יוסף שזוב אינו מתעגל רק דאיבעיא ליה אם מרבינן במצורע מלזכר לרבות מעינותיו גם את הזוב אף שאינו מתעגל אם כן יש להקשות מאי פשיט ליה רבא הא י"ל דהקרא דזובו טמא הוא איצטריך בזב בועל נדה שמתורת מעין ליכא לטמויי הזוב שאינו מתעגל דבועל נדה נפקא לן שטמא המעינות מנדה ובנקבה ליכא זוב לובן וכמ"ש רש"י שם ורבי קרא דהזוב של ראי' שני' טמא אבל במצורע י"ל דרבי רחמנא מלזכר דגם הזוב של ראיה ראשונה טמא ומאי פשיט רבא אלא ודאי מוכח דבועל נדה נתקו הכתוב מחומרת דין נדה ואינו מטמא במשא לטמא בגדים וא"כ ניחא שפיר דליכא לאוקמי בזב בועל נדה דמק"ו נפקא לאחרים גורם טומאת משא לעצמו לא כש"כ ונפשט שפיר ספיקת הר"ש והרא"ש דבועל נדה אינו כחומרת נדה כדמסיק באמת הר"ש והרא"ש שם אלא שהביאו ראי' מתוספתא ולפמש"כ מסוגיא זו נמי יש להוכיח בהדי' הכי דבועל נדה נתקו הכתוב מכל חומרת טומאת נדה לפי' התוס' בתירוצים בתרא וכמש"כ. אח"כ מצאתי בגליון בש"ס החדשים בשם תוספי הרא"ש זו בהא דקאמר אלא בזב מצורע וז"ל תימה ודילמא בבועל נדה וי"ל כשם שמיבעי לרב יוסף בהאי מיבעי ליה נמי בהאי עכ"ל והדברים סתומים ולפמש"כ י"ל דכוונת תוספי הרא"ש בקושיא ופירוקא דס"ל דבועל