גנת ביתן לב

שבשר' מותר בשחיטת' עור' אסור במיתת' שור הנסקל שבשרו אסור בשחיטתו אינו דין שעורו אסור במיתתו. ולכאור' קש' מאי קאמר דעור של חטאת אסור במיתתה הא קיי"ל דקדשים שמתו יצאו מיד מעילה וכתב לפרש די"ל שקדשים יצאו מידי מעילה אבל איסור הנאה דמחיים היכן הלך ומש"ה שפיר קאמר דעור של חטאת אסור בהנאה במיתתה ול"נ דמדה"ת (קדושין דף נ"ז ד"ה מה) שהקשו על פירש"י שפירש שם מה שלי בשלך אסור בהנאה דהיינו שחוטי חוץ משום שאין להם מי שיתירם דאין יכולים להיות מותרים אלא בזריקה וכשנשחטו בחוץ אין נזרקין והקשו בתוס' הא קיי"ל קדשים שמתו יצאו מידי מעילה אע"פ שלא נזרק הדם יעו"ש והא התם מיירי לענין איסור הנאה ומבואר בהדיא דס"ל להתוס' דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה וגם איסור הנאה אין בהם וא"כ הדר קשה המכילתא דקאמר שעור של חטאת אסור בהנאה במיתתה. ול"נ ליישב די"ל דעור חלוק מבשר לענין קדשים שמתו דבפרש"י במעילה (דף יב) כתב בטעמא דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה משום דאין פודין את הקדשים להאכיל לכלבים וא"כ י"ל הא דתנן זבחים (דף נג) בכור שנטרף קוברין אותו עם עורו דזה מדרבנן בעלמא אבל מה"ת העור בר פדיון דעור אינו בכלל בשר לענין פדיון דהבשר אסור משום ואכלת ולא לכלביך וכיון שנטרף ומת שאינו ראוי אלא לכלבים לאו בר פדיון הוא מה"ת משא"כ בעור דלא שייך ואכלת ולא לכלביך וא"כ י"ל בקדשים שמתו דמה"ת העור בר פדיון ולא יצא העור מידי מעילה דהטעם שיצאו מידי מעילה הוא משום שאין פודין להאכיל לכלבים וכמש"כ רש"י במעילה (דף יב) והעור שבר פדיון הוא מה"ת דלא שייך ואכלת ולא לכלביך י"ל דלא יצא מידי מעילה כלל ואף דבעינן העמדה והערכה וכיון שמת לאו בר העמדה והערכה הוא י"ל דמשכחת שפיר בקדשים שהעמידה והעריכה ולא הספיק לפדותה עד שמתה וכמ"ש תוס' מעילה (דף טו) ד"ה ואפי' יעו"ש וכה"ג י"ל דאף שהבשר יצא מידי מעילה אבל העור דבר פדיון שהי' העמדה והערכה ואכלת ולא לכלביך לא שייך בעור ומש"ה בר מעילה הוא ולפ"ז י"ל דר' ישמעאל בילקוט שם ק"ו דשוה"נ אסור העור בהנאה מק"ו מחטאת שבשרו מותר בשחיטתה ובמיתתה אסור עורו ושוה"נ שבשרו אסור בשחיטתו אינו דין שעורו אסור במיתתו היינו שיליף מחטאת שהעמידה והעריכה מחיים ולא הספיק לפדותה עד שמתה דכה"ג העור אסור במיתתה דלא יצא מידי מעילה כלל דמה"ת בר פדיון הוא וכמש"כ. והא דתנן בכור שנטרף קוברין אותו עם עורו אינו אלא מדרבנן אבל מה"ת העור חלוק מבשר בקדשים שמתו היכי דלא בעינן העמדה והערכה דמה"ת בר פדיון העור של קדשים אף בנטרף ומת וא"ש

ונ"ל להביא עוד ראי' למש"כ דעור בר פדיון מה"ת אף בקדשים שמתו מדה"ת שבועות (דף יא ד"ה משום עורה) שהקשו בהא דקאמר דפרה אדומה נפדית משום עורה והא קאמרינן בזבחים (דף קג) דבכור שנטרף קוברין אותו עם עורו ותירצו דהיכי שאין פודין הקדשים להאכיל הכלבים מדאוריתא אסור גם העור אבל קדשי בה"ב שאין להאכיל לכלבים אלא מדרבנן מותר להניח מהעור יעו"ש. ויש להבין הא מדרבנן אין פודין קדשי בה"ב להאכיל לכלבים משום גזרה אטו קדשי מזבח וא"כ מה ראו לחלק בין הפרקים דהבשר אסור בקדשי בה"ב והעור מותר א"ו דס"ל להתוס' דגם בקדשי מזבח אין פודין את העור בקדשים שמתו רק מדרבנן בעלמא דגזרו עורו אטו בשרו אבל מה"ת בר פדיון הוא ומשום הכי בקדשי בה"ב לא גזרו על העור אטו קדשי מזבח דגם בקדשי מזבח אין פודין רק מדרבנן הרי מוכח מדה"ת כמש"כ. שוב נתישבתי דלאו ראיה היא דבתוס' פסחים (דף כט ע"ב ד"ה רב אשי) כתבו דלשאר הנאות כגון להסיק תחת תבשילו אף שאין פודין בקדשי מזבח מדאורייתא מ"מ בקדשי בה"ב פודין אף מדרבנן הרי דלאו כללא מה שאין פודין בקדשי מזבח מדאורייתא יש למיגזר בקדשי בה"ב מדרבנן וא"כ י"ל דה"ה לענין עור של פרה דהוי קדשי בה"ב אף אם נימא שבקדשי מזבח אין פודין את העור בקדשים שמתו מ"מ בקדשי בה"ב לא גזרו ואין ראי' מדה"ת שבועות שם. ואח"כ מצאתי בשו"ת עמודי אור סימן ע' שכתב כמש"כ דעור של קדשי מזבח בר פדיון הוא מדאורייתא אף בקדשים שמתו והביא ראי' מדה"ת שבועות דף יא דאל"כ יש למיגזר גם בעור של קדשי בה"ב אטו קדשי מזבח יעו"ש. ול"נ דלאו ראי' הוא כלל מדה"ת שם וכמש"כ דהא מצינו לענין שאר הנאות שאף שבק"מ מדאורייתא אין פודין ובקדשי בה"ב לא גזרו כלל וכמ"ש תוספות פסחים שם אלא מדברי המכילתא והילקוט משפטים שם יש ראי' לזה דלפמש"כ דמה"ת הוי העור בר פדיון אף בקדשים שמתו א"כ מיושב דברי המכילתא והילקוט דמשכחת שפיר שעור של חטאת יהי' אסור בהנאה במיתתה ולא יצא העור מידי מעילה כלל וכמש"כ

ומ"ש כת"ר בישוב קושית הגרעק"א במשניות (מע"ש פ"ג מ"א) דתנן צבי שלקחו בכסף מעשר ומת יקבר ע"י עורו ופי' הרע"ב משום דסבר אין פודין את הקדשים להאכיל לכלבים והקשה הגאון רעק"א בשם השעה"מ (פ"א מה' א"מ) דמ"מ יפדה משום עורה כדאמרינן בשבועות (דף יא) גבי פרה ומדס"ל לר"ש דיפדה אע"ג דליכא העמדה והערכה ע"כ דסובר שמע"ש דמי לקדשי בדק הבית ור"ש לטעמי' דס"ל קדשי בה"ב לא הי' בכלל העמדה והערכה ותי' כ"ת די"ל דס"ל להרמב"ם והרע"ב דצבי שלקחו בכסף מעשר הוי כקדשי מזבח והא דלא בעי העמדה והערכה משום דחי' ועוף דמי לבע"מ מעיקרא דקיי"ל בתמורה (דף לג) דלא בעי העמדה והערכה. ול"נ דתירוצו אינו מספיק בזה כלל דהא לפמש"כ תוס' פסחים (דף כט ע"ב) ד"ה רב אשי דהיכי שמדאורייתא פודין להאכיל לכלבים רק מדרבנן אין פודין פודין מ"מ לשאר הנאות כגון להסיקו תחת תבשילו יעו"ש ותוס' פסחים (דף כט) ד"ה אין כתבו דבקדם מומן להקדשן דמעולם לא קדשי קדוה"ג כו"ע מודה דפודין מדאוריתא להאכיל לכלבים ולשאר הנאות פודין אף מדרבנן יעו"ש וא"כ אכתי תיקשי הא דתנן צבי שלקחו בכסף מעשר ומת שיקבר ע"י עורו והא ראוי לפדיון לענין שאר הנאות כגון להסיקו תחת תבשילו שבר פדיון הוא בע"מ מעקרא שמעולם לא קדש קדוה"ג וכמ"ש

ול"נ ליישב קושית הגרעק"א בשם השעה"מ די"ל דהא דקאמר הירושלמי שם דעשו לקוח בכסף מעשר כקדשי בדק הבית אינו אלא לענין שלא בעי העמדה והערכה לר"ש לטעמי' דס"ל דקדושת בה"ב לא בעי העמדה והערכה דבתמורה (דף לג שם) אמר ר"י אמר רב מ"ט דר"ש דס"ל דקבה"ב לא בעי העמדה והערכה דאמר קרא והעריך הכהן אותה בין טוב ובין רע איזה דבר שחלוק בין טוב לרע הוי אומר זה קדשי מזבח ואמר קרא אותה למעוטי קדשי בה"ב וא"כ י"ל דדוקא קדשי מזבח שחלוק בין טוב לרע בעי העמדה והערכה אבל לקוח בכסף מעשר שלא חלוק בין טוב לרע לא בעי העמדה והערכה ומש"ה ס"ל לר"ש דיפדה אע"ג דליכא העמדה והערכה משא"כ לענין אם פודין את הקדשים להאכיל לכלבים דתליא בקדוה"ג דקדשי מזבח אין פודין להאכיל לכלבים א"כ י"ל דצבי שלקחו בכסף מע"ש דמי לקדוה"ג ואלים מקדשי בה"ב דאינו אלא קדושת דמים דשיטת תוספות בסנהדרין (דף קיב) דמע"ש לרבנן דס"ל דהוא ממון הדיוט הוא דווקא בירושלים אבל בגבולין הוי ממון גבוה ואפי' להסוברים דלרבנן ס"ל דהוי ממון הדיוט אף בגבולין אינו אלא שיכול לתת במתנה ולמכור דהוי שלו אבל כ"ז שלא נפדה בוודאי יש עליהם קדוה"ג שצריך להביאם לירושלים ולאוכלם בקדושת מעשר וע"כ י"ל דאין פודין את הלקוח בכסף מעשר שני להאכיל לכלבים כשם שאין פודין קדשי מזבח ודווקא קדשי בה"ב או בקדשי מזבח שקדם מומין להקדישן דהוי רק קדוש קדושת דמים דאף שצריך לפדותן ויש עליהם מעילה אבל קדושת