גנת ביתן כט

חל בשעת ההקדש של הבהמה קדושה על הולד ואף שאח"כ שילדה חל ההקדש של הולד למפרע מ"מ בשעת ההקדש עדיין לא חל על הולד שום קדושת חטאת א"כ י"ל בחטאות שאין להפריש זאח"ז גם כה"ג לא מצי להפריש הבהמה כשהיא מעוברת שיתכפר באיזה שירצה דרק אם חל הקדושה בב"א ממש ואומר תקדש אחת מתוך השתים מתכפר באיזה שירצה אבל לא אם בשעת ההקדש לא חל רק שלמפרע חל ההקדש מעכשיו וצ"ע בזה עכ"פ בולד קדשים שפיר י"ל דלמ"ד האומר מעכשיו ולאחר שלשים יום נגמר מעכשיו בלא שיורא כלל וכשמואל דס"ל (קדושין שם) דתנאה הוי ולא שיורא וא"כ לדידי' גם אם נימא עובר ירך אמו מ"מ בהקדישה בהמה מעוברת לשלמים חל קדושת המקדיש על הולד לכי מתיילד מחמת קדושה בפני עצמה ולא משום מכח וטוני' דאם לחוד וא"כ לא הוי ולד שלמים כלל רק חשוב כשלמים באנפי נפשי' וכמש"כ וזה נ"ל בביאור דה"ת תמורה שם ולפ"ז הדר קשה קושית המפרשים לדוכתא דבהא דרב פפייס שמיירי בהקדישה מעוברת וא"כ קדוש הולד מקדושת פה ומאי העיד מדאכלו הולד שלמים בחג דולד שלמים קרב שלמים הא י"ל דבהקדישה מעוברת לא הוי ולד שלמים כלל ואינו מספיק מה שתירץ הבש"א דרבא לשיטתו דס"ל תמורה (דף ל) דעובר ירך אמו דלפי מש"כ גם למ"ד עובר ירך אמו הוי הולד קדוש מחמת עצמו ולא מכח האם לחוד למאן דס"ל דהאומר מעכשיו ולאחר זמן דחל מעכשיו בלא שיורא כלל ודוחק לומר דס"ל לרב פפייס דעובר ירך אמו ובמעכשיו ולאחר זמן הוי שיורא ולא נגמר מעכשיו ומש"ה הוי כה"ג ולד שלמים ולא שלמים ממש וא"כ הדר קושיא לדוכתא

אבל באמת נ"ל דהא דמותיב ר' אלעזר לר"י דס"ל עובר לאו ירך אמו והפריש חטאת מעוברת דמי להפריש שני חטאות לאחריות מהא דתנן ה"ז שלמים וולדה עולה דהוי ולדה ולד שלמים ואם איתא ה"ז שלמים בעי למיתני אינו מותיב משום דנ"מ לדינא דאם הוי ולדה ולד שלמים וא"כ תליא בפלוגתא דר' אליעזר וחכמים אם קרב שלמים והרי זה שלמים בעי למיתני דלכו"ע קרב שלמים דנ"ל דלדינא אין נ"מ כלל בכה"ג אם הוי ולדה ולד שלמים או שלמים ממש דעיקר הטעם דס"ל לר"א דולד שלמים לא יקרב שלמים אמרו (שם די"ח) משום גזרה שמא יגדל עדרים עדרים ויבוא לידי תקלה וא"כ לעולם יש למיגזר דוולד מבהמת קדשים לא יקרב שלמים כדי שלא ימתין לגדל מבהמות הקדש ולדות ולא דמי לולד חטאת דמהלכתא גמירי לה דלמיתה אזיל יש לחלק דאם לא מיקרי ולד חטאת אלא חטאת ממש כה"ג לא גמירי הלכתא דלמיתה אזיל משא"כ בולד שלמים דאינו אלא משום גזירה אין ענין לחלק כלל בין הקדישה ואח"כ נתעברה להקדישה מעוברת דלעולם יש למיגזר שמא יגדל עדרים עדרים ולא יקרב הולד לשלמים ורק ר"א דמותיב לר"י שם דהרי זה שלמים בעי למיתני היינו רק על לישנא דמתניתין קמותיב אבל לדינא באמת אין נ"מ כלל ולעולם אינו קרב שלמים אף למ"ד דעובר לאו ירך אמו משום גזרה שמא יגדל עדרים דלעולם יש למיגזר בהכי ואין לחלק בולד שלמים לענין אם קרב שלמים להקדישה מעוברת להקדישה ואח"כ נתעברה. וא"כ מיושב שפיר קושית המפרשים שהקשו בהא דרב פפייס שהעיד מהא שאכלו הולד שלמים בחג שולד שלמים קרב שלמים דניחא שפיר דהא מוכח דלא גזרינן בולד שלמים הגזרה שמא יגדל עדרים עדרים דאם היו גזרינן בולד שלמים הגזרה כדס"ל לר"א שם א"כ גם בהקדישה מעוברת אינו קרב הולד שלמים וכמ"ש דאף אם נימא דעובר לאו ירך אמו ובחטאת לא הוי ולד חטאת אבל בשלמים דמשום גזרה הוא לעולם יש למיגזר שמא יגדל עדרים אינו קרב שלמים ומדאכלו הולד שלמים בחג שפיר העיד רב פפייס שולד שלמים קרב שלמים ולא גזרינן בהא מידי ומיושב שפיר קושית הבש"א

וראיתי בספר אחד שכתב להקשות אהא דרב פפייס דהעיד מדאכלו הולד שלמים בחג שולד שלמים קרב שלמים והא איתא בתמורה (דף כה) שם דמתקיף לה רבא ממאי דטעמא דר' יוחנן בהפריש חטאת מעוברת דמתכפר באיזו מהן שירצה משום דשיירו משויר דילמא היינו טעמא דר"י דאדם מתכפר בשבח הקדש ואע"ג דמכח אמו קדיש לא אזיל למיתה וכי אזיל למיתה ולד חטאת היכי דלא רצה להתכפר בו אלא באמו וא"כ י"ל גבי ההוא דרב פפייס שאכלו ולדה שלמים בחג אינו משום דולד שלמים קרב שלמים אלא משום דאדם מתכפר בשבח הקדש דגם בולד חטאת קרב. ותירץ דמש"ה דקדק רב פפייס דהפרה של זבחי שלמים אכלנוה בפסח ואכלנו ולדה שלמים בחג דכה"ג בחטאת אחר כפרה שהקריבו האם לחטאת לא שייך אדם מתכפר בשבח הקדש כמ"ש רש"י תמורה שם ובמנחות (דף פ) גבי תודה וה"ה בשלמים אחר שהקריבו הפרה בפסח לא שייך אחר כפרה אדם מתכפר בשבח הקדש ומוכח שפיר מסהדותא דרב פפייס דולד שלמים קרב שלמים. והדברים תמוהים דמדמה שלמים לחטאת ותודה דבשלמא בחטאת דהוי דבר שבחובה לא שייך להתכפר בשבח הקדש אחר כפרה דכפרה אחת בעינן ואחר שהקריב כפרתו לא שייך להתכפר עוד בולדה דכבר יצא ידי חובת כפרתו וכן בתודה דחובה לענין אם טעון לחם דקאמר בגמרא שם ולד תודה של חובה לפני כפרה טעון לחם לאחר כפרה אין טעון לחם וקמ"ל שאדם מתכפר בשבח הקדש יעו"ש הרי אחר שיצא ידי חובת תודתו לא בעי הולד לחם דדבר שבחובה אחרי שיצא ידי חובתו דלא הוי נדבה גרידא ולא טעון לחם משא"כ בשלמים שלא הוי דבר שבחובה מה מקום לחלק בין לפני הקרבת האם שרשאי להקריב הולד משום אדם מתכפר בשבח הקדש בין אחר שכבר הקריבו את האם דלעולם יכול להקריב אם הולד לשם נדבה אם נימא דולד שלמים קרב שלמים משום אדם מתכפר בשבח הקדש בין לפני הקרבת האם בין לאחר הקרבת האם דקרבנות נדבה הוא. ומה שהקשה די"ל שהקריבו ולדה שלמים בחג אינו משום שולד שלמים קרב שלמים אלא משום שאדם מתכפר בשבת הקדש לפמש"כ לק"מ דבשלמא גבי ולד שלמיתה אזיל דהוא מהלכתא גמירי לה קאמר שם דדווקא היכי שלא רצה להתכפר בו אלא באמו אזיל ולד חטאת למיתה אבל קודם כפרה שיכול להתכפר עם הולד לחובת חטאתו לא גמירי הלכתא דלמיתא אזיל ומתפאר שפיר בולדה וה"ה בתודה דקיי"ל כל שבחטאת מתה בתודה אין טעון לחם ומש"ה דוקא אחר שיצא ידי חובת תודתו אין טעון הולד תודה לחם אבל קודם שיצא ידי חובת תודתו דבחטאת כה"ג מתכפר בולדה מש"ה יכול להביא הולד לחובת תודתו וטעון לחם דמקראי יליף במנחות שם דולד תודה אין טעון לחם ואמרינן דלא גלי קרא רק אחר שיצא ידי חובת תודתו אבל בולד שלמים דפליגי בתמורה (דף יח שם) אינו משום סרך ולד חטאת נגע בה אלא משום גזרה שמא יגדל מהם עדרים עדרים וא"כ לעולם יש למיגזר אם יקריב הולד יגדל האם לולדות ואתי לידי תקלה וא"כ לא שייך לדון דמש"ה קרב הולד לשלמים משום דאדם מתכפר בשבח הקדש דהא גזרה לעולם איכא ואינו ענין כלל ולד שלמים לולד חטאת ותודה דולד שלמים שמטעם גזרה שמא יגדל עדרים וימתין על הולד ואתי לידי תקלה לעולם אינו קרב שלמים ושפיר קסהיד רב פפייס דמדהקריבו הולד שלמים בחג הרי דלא חיישינן לגזרה שמא יגדל עדרים וכמ"ש דאם ס"ל דאינו קרב הולד לשלמים משום גזרה א"כ לעולם יש למיגזר וזה ברור

סימן ז

מה שכתבתי להג"ר מרדכי נ"י אבד"ק לונא בעהמ"ס דרכי מרדכי

מה שכתב כת"ר להקשות בתוס' נדה (דף נה ע"א) ד"ה שמא שהקשו וא"ת והלא מת אסור בהנאה דגמרינן (ע"ז דף כט) שם שם מעגלה ערופה ותירצו וז"ל ועוד נראה דעור אינו