גנת ביתן כד

בולד הנקבה שהפריש האחר לאשם ודווקא בולד תמורת אשם קאמר רבא דאין מתכפר בדבר הבא בעבירה ואין קרב לאשם משום דבתמורה לא משכחת שיתכפר בו אחד שלא עשה התמורה ולא עבר על לאו דלא יחליפנו דקיי"ל בתמורה (די"א) שהמתכפר עושה תמורה וא"כ אם הבעלים של הקרבן הפריש להתכפר בו א"כ איהו עושה תמורה ואיהו מתכפר בו. ואף דקיי"ל דהיכי שאמר הבעלים כל הרוצה להמיר בבהמתו יבוא וימיר דיכול אחר להמיר מ"מ מיקרי הבעלים המתכפר עובר עבירה דע"י נעשה העבירה והלאו של לא יחליפנו דאפשר שהוא מסייע ידי עוברי עבירה ואם הפריש הבעלים להתכפר בו חבירו קיי"ל שהבעלים אינו עושה תמורה כלל אלא המתכפר בלבד עושה התמורה וא"כ לעולם ע"י המתכפר נעשה העבירה של לא יחליפנו ומש"ה פסיקא לי' לרבא וקאמר בולד תמורת אשם שאין קרב אשם משום דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה משא"כ במפריש נקבה לאשם דמשכחת שפיר שהמתכפר לא עשה כלל העבירה כגון שהפריש אחר הנקבה להתכפר בו חבירו * וכה"ג שפיר י"ל דבנה קרב אשם דכה"ג לא שייך אין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה ומדקאמר ר' יוסי בר' חנינא סתמא דהמפריש נקבה לאשם דאין בנה קרב אשם ומשמע דבכל גווני קאמר ואף היכי שלא שייך אין מתכפר בדבר הבא בעבירה נמי קאמר שאין בנה קרב אשם מש"ה קאמר התם אינו אלא משום דליכא שם אשם על אמו מודה ר' אליעזר דאין בנה קרב אשם ומחלק בין אשם לעולה אלא דבמפריש נקבה לעולה איכא שם עולה על אמו ומיושב קושית כת"ה. וכן משמע מלשון המרדכי פ' לולב הגזול שכתב בשם הר' אביגדור כהן כשחל הו"ר ביום ראשון וקצצו עכו"ם ערבה בשבת והביאו כשרה ולא אמרינן מהב"ע הוא וה"ה אם עשה עכו"ם שופר ביו"ט מותר לתקוע בו מדתנן אם עבר וליקטן אפי' במזיד והוי איסורא דאורייתא דמתקן גמור הוא ומ"מ לא מיפסל משום מהב"ע. ועוד ראי' מגזל עצים וסיכך בהם דכשרה ולולב הגזול כשר ביו"ט שני אע"ג שנעשה בו עבירה ואפי' גזלן עצמו יוצא בו יעו"ש. ומהא דדיקדק המרדכי להוכיח מגזל עצים וסיכך בהן ומלולב הגזול דכשר אפילו לגזלן עצמו יש להוכיח דמהב"ע לא שייך רק שמי שרוצה לצאת ידי חובת המצוה הוא שעבר העבירה משא"כ אם אחד עבר העבירה ואחר רוצה לצאת בו לא שייך כלל למיפסל משום מהב"ע וע"כ דיקדק המרדכי דאפי' לגזלן עצמו כשר הלולב והסוכה אף שאיהו עבר אעבירה דגזל. והוכיח מזה דלא שייך בכה"ג למיפסל משום מהב"ע והמרדכי שם מדמה הא דתמורה (ד"כ) דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה למהב"ע דעלמא שכתב להקשות מהא דתמורה שם בולד תמורת אשם יעו"ש וא"כ שפיר י"ל כמ"ש דהמפריש נקבה לאשם להתכפר בו חבירו יכול חבירו להתכפר בולדה ולא שייך כלל בהא אין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה דאיהו לא קעבר אעבירה כלל וכמ"ש המרדכי שם גבי עכו"ם שקיצץ ערבה בשבת ועשה שופר ביו"ט דעבר הישראל בעצמו אאיסור שבות דאמירה לעכו"ם דאינו אלא כה"ג שמי שרוצה לצאת ידי מצותו עבר העבירה וה"ה באין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה דמדמה המרדכי שם למה"ב דאינו אלא שהעובר העבירה הוא המתכפר וכמש"כ

עוד נ"ל לתרץ הקושיא עפ"י הירושלמי שבת פ' האורג במעביר מצה ד"א בר"ה וכי לא יצא ידי חובתו בו וכי מה ענין עבירה זו למצוה זו יעו"ש ע"כ נ"ל דלא דמי עבירה של המפריש נקבה לאשם דכתבו תוס' תמורה (דף ז) שלקי דדמי למקדיש בע"מ למזבח להעבירה של לא יחליפנו דתמורה דבלח"מ ה"ת פ"א כתב דהרמב"ם שפסק שם דהציבור והשותפין אינם עושים תמורה ואיתנהו באיסור לאו של לא יחליפנו הוא עפ"י גירסא אחרת שגריס בגמרא ריש תמורה שם ולגירסא דידן גבי הא דאיתא אשה עושה תמורה ופריך למאי בעי קרא הא השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ומשני מהו דתימא ה"מ עונש דשוה בין ביחיד בין בצבור אבל גבי תמורה דהוי עונש שאינה שוה בכל דתנן אין הצבור והשותפין עושים תמורה אשה נמי כי עבדא לא לקיא קמ"ל הרי מבואר דציבור ושותפין לא לקי. וכן כתב בס' מה"ח (מצוה שנ"ב) דתליא התפסת התמורה באיסור לאו ובדבר שאין נתפס בתמורה ליכא לאו וה"ה צבור ושותפין שאין התמורה קודש אינם לוקין על הלאו דלא יחליפנו ואם המיר לאחר זמן אין לוקין על התמורה עד שיגיע הזמן דנתפס בתמורה ויהי' קודש יעו"ש שמביא כן בשם הלח"מ וא"כ מה שהתמורה קודש זה גופא הוא האיסור של הלאו דאם לא הי' נתפס התמורה בקדושה לא עבר על האיסור לאו כלל א"כ לפ"ז י"ל דמש"ה קאמר התם בתמורה (דף כ') דולד תמורת אשם אינו קרב אשם משום דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה ותמורה עבר על לא יחליפנו. ולא דמי להא דאיתא בירושלמי במעביר מצה ד"א בר"ה דהתם בעת קיום המצוה אכילת מצה ליכא עוד עבירה דכבר חלף עבר שעת העבירה דאינו אלא בשעה שמעביר ד"א בר"ה אבל בתמורה הקדושה שנתקדש בשביל שהמיר והתפיס הקרבן זה הוא גמרו של הלאו שלא יחליפנו שהקפידה תורה שלא יטיל קדושה על בהמה בלשון תמורה דאם באמת לא ירד קדושה על התמורה ליכא לאו כלל וא"כ זה הקדושה שירד על התמורה בא בעבירה מש"ה קאמר רבא אין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה משא"כ בהמפריש נקבה לאשם דאף שכתבו תוס' תמורה (דף ז) דלקי אבל האיסור אינו משום שירד קדושה על הבהמה בהפרשה שאינו ראוי למזבח דהא המקדיש בעל מום למזבח שלא ירד שום קדושת הגוף על הבעל מום ג"כ לקי משום דבזייא מילתא וצ"ל דהאיסור והלאו שיש בהמפריש דבר שאינו ראוי למזבח אינו תלוי כלל בהתפסת קדושה על הדבר שהפריש. וא"כ בהמפריש נקבה לאשם אף שחל הקדושה לענין שתרעה. עד שתסתאב מ"מ לא שייך לאמר דמש"ה אין בנה קרב אשם משום דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה דהא הקדושה שחל על הנקבה לאו עבירה הוא. דהאיסור והלאו אינו אהא שחל קדושה על הנקבה מש"ה יכול שפיר להתכפר בבנה לאשם וע"ז לא קאמרינן אין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה דהקדושה גופא לאו איסור הוא ואף שע"י איסור המפריש דבר שאינו ראוי למזבח ממילא בא גם הקדושה על הנקבה אבל כיון שזה גופא שירד הקדושה על הדבר שהפריש אינו מפרטי האיסור שאסרה רחמנא י"ל שפיר כמ"ש הירושלמי וכי מה ענין עבירה זו למצוה זו גבי המעביר מצה ד"א בר"ה וכיון שאין המצוה בעצמה היא העבירה לא אמרינן דהוי מצוה הבאה בעבירה וגבי ולד תמורת אשם שאני דהתם הקדושה של התמורה הוא מפרטי האיסור שאסרה רחמנא שלא מצינו כלל לגירסא דידן שיהי' איסור ועונש היכי שלא נתפס התמורה בקדושת הגוף וגם בע"מ קדוש, בתמורה והיכי שלא קדוש בתמורה ליכא איסור ולאו כלל וא"כ הקדושה היא העבירה שהקפידה תורה מש"ה קאמר דלאשם שכפרה קאתי אין להתכפר בולד תמורת אשם משום שבא בעבירה וכמש"כ

ובזה ניחא לפרש דברי המרדכי פ' לולב הגזול שהקשה אהא דמביא שם דלא מיפסל המצוה משום שנעשה בעבירה והקשה המרדכי מהא דמ' תמורה (דף כ') דבולד תמורת אשם אין אדם מתכפר משום שא"א מתכפר בדבר הבא בעבירה ותי' המרדכי שם קשה להבין והחת"ס ח"ו פ' לולב הגזול מביא שבספר בגדי ישע מבאר תי' המרדכי דהתם עם המצוה עצמה נגמר העבירה דההקרבה הוא גמר של הלאו דלא יחליפנו שמחליף ומקריב זת"ז אבל בעלמא לא חיישינן למיפסל משום מהב"ע יעו"ש ואכתי אינו מובן דהא אף שלא הקריב כבר עבר על הלאו ובזה שהתפיס התמורה כבר נגמר הלאו. ולפמש"כ נראה דמחלק המרדכי דבעלמא לא מיפסל המצוה משום שנעשה בו עבירה דדמי להא דירושלמי שם המעביר מצה ד"א בר"ה שאין המצוה בעצמה הוא העבירה אבל גבי תמורה לפמש"כ בשם הלח"מ