גנת ביתן טז

ולא תיקשי מחבית שלקחו בשותפות דאסורה משום ספק דרבנן בדשיל"מ. ולא הקילו בזה. דגשמים שירדו ביו"ט שאני. והוא עפ"י דפליגי הראשונים בפירושא דהגמרא (עירובין דף עט ע"ב) בהא דקאמר וכן אתה אומר בגוב של תבן שבין תחומי שבת שאלו נוטלין ואוכלין בתוך תחומן וכן אלו. ופריך הגמרא מאי קמ"ל פשיטא ומשני לא צריכא לר"ע דאית לי' תחומין דאוריתא מהו דתימא ליגזר דילמא אתי לאיחלופי קמ"ל. ופרש"י ניגזר דילמא אתי לאיחלופי וליקח מתחום שאינו שלהם וקעברי אדאוריתא יעו"ש. ומוכח מזה דס"ל לרש"י דלמ"ד תחומין דאוריתא תחומי כלים וחפצים ג"כ דאוריתא כמו תחומי אדם

והריטב"א שם תמה על פרש"י מהאי טעמא וכתב שתחומי כלים אינו רק מדרבנן. רק הא דקאמר ניגזר דילמא אתי לאיחלופי. אינו רק שגזרינין שמא יצא בעצמו חוץ לתחום כדי ליקח התבן וקעבר אדאוריתא על תחומי אדם למ"ד דתחומין מה"ת יעו"ש

ובמג"א או"ח סי' ת"ד מביא בשם הרלב"ח דאפילו לדעת האומרים שתחומין דאוריתא תחומי בהמה וכלים אינו רק מדרבנן. והמהר"ם אלשקר חולק עליו יעו"ש. ובאמת הוא מחלוקת הראשונים רש"י וריטב"א ז"ל בפי' הגמרא עירובין דף עט וכמש"כ וכבר העיר בזה בס' מה"ח (מצוה כ"ד)

וע"כ נ"ל ברור דלר' יוחנן בן נורי דס"ל בעירובין (דף מה) דחפצי הפקר קונה שביתה. לכו"ע הוי רק איסור דרבנן. גם אם נימא שס"ל דתחומין דאוריתא. או תחומין י"ב מיל דלכמה פוסקים הוא מדאוריתא לכו"ע. מ"מ זה רק דווקא בתחומי אדם. ובתחומי בהמה וכלים לשי' רש"י ז"ל. אבל חפצי הפקר לריב"נ דס"ל דקנה שביתה. אינו רק מדרבנן בעלמא. דרק בתחומי אדם כדכתיב בקרא אל יצא איש ממקומו. י"ל דתחומין דאוריתא ולוקין על התחומין דבר תורה. אבל תחומי בהמה וכלים י"ל דלא הוי דאוריתא כלל. שלא מצינו דגלי רחמנא בתחומי בהמה וכלים. שיהי' אסורים מה"ת. דהא אל יצא איש ממקומו כתיב. וזה דעת הריטב"א שם שחולק על רש"י וס"ל דתחומי בהמה וכלים אינו איסור דבר תורה כלל. ורש"י ז"ל דסובר שגם תחומי בהמה וכלים אסיר מה"ת. י"ל דס"ל דנכלל בהאי קרא דאל יצא איש ממקומי. שה"ה חפצי איש שקנו שביתת הבעלים. אין להוציא ממקום שביתתן. וא"כ דיוקא בחפצי איש. דאית להבהמה וכלים בעלים. י"ל דנכלל בהאי קרא. שדמי לתחומי אדם. שהוי איסורן מה"ת. משא"כ בחפצי הפקר דאינם של איש כלל. ולית להו בעלים. בוודאי ליכא רמז מן התורה. שיהי' איסור תחומין דאוריתא. ורק מדרבנן בעלמא אסירי. גזרה אטו חפצים שאית להו בעלים כדקאמר התם בגמרא שם דבאמת החכמים פליגי על ריב"נ. וס"ל דחפצי הפקר אינו קונים שביתה כלל. ואינו במשמע שפליגי בדבר תורה. רק שפליגי אם גזרו רבנן אטו חפצים שיש להם בעלים. או אטו תחומי אדם. אבל מה"ת ליכא איסור על חפצי הפקר כלל. אף אם נימא שתחומי י"ב מיל הוא מה"ת. או שתחום אלפים דאוריתא. דחפצים שאין להם בעלים ליכא שום רמז מן התורה וזה ברור

ונראה לי להביא עוד ראי' לזה מהא דקאמר הגמרא עירובין שם גבי גשמים שירדו ביו"ט דהספק שמא קנו המים שביתה באוקינוס אינו רק ספק דדבריהם. דקאמר התם וניחוש שמא הנך עבים אזלי והני אחריני נינהו ומשני דהוי ספק דדבריהם להקל ולכאורא קשה הא מאוקינוס שקנו המים שביתה הוא יותר מי"ב מיל. וא"כ להפוסקים די"ב מיל הוא מה"ת. א"כ הוי איסור תורה על מי גשמים שירדו ביו"ט. ואמאי קרי להו ספק דדבריהם. ולפי מה שכתבתי ניחא דמי גשמים הוי רק חפצי הפקר שלית להו בעלים. דלכולי עלמא ליכא עלייהו איסור תורה כלל. דלית שום רמז מן הכתוב אל יצא איש ממקומו ומשום הכי שפיר קאמר דאסירי רק מדבריהם. ובספק דבריהם להקל וזה ברור

והנה ראיתי בביאור הגר"א או"ח (סי' ת"ד ס"ק ד) שכתב וז"ל אבל ראי' גדולה יש שתחומין לאו דאוריתא אפילו י"ב מיל מהגמרא עירובין שם ואמאי ליקני שביתה באוקינוס כו'. ואי בעית אימא הוי ספק דדבריהם להקל. ושם כמה מילין עכ"ל. ולא הבינותי מה ראי' גדולה יש הא לשי' הריטב"א שהבאתי דס"ל דתחומי בהמה וכלים הוא לאו דאוריתא. א"כ ה"ה לדידן בי"ב מיל. וא"כ י"ל דמש"ה במי גשמים הוי רק איסור מדבריהם. משום דרק תחומי אדם הוא מה"ת. אבל לא תחומי חפצים בהמה וכלים אבל בתחומי אדם י"ל שפיר כהפוסקים די"ב מיל הוא מה"ת אף לדידן דתחום אלפים לאו דאוריתא. ומי גשמים שאני דהוי רק תחומי בהמה וכלים. וגם לפרש"י שס"ל דלמ"ד שתחומין מה"ת אין לחלק בין תחומי אדם לתחומי בהמה וכלים. אבל י"ל כמש"כ דזה דווקא תחומי בהמה וכלים דאית להו בעלים שיש רמז בהכתוב אל יצא איש ממקומו. דה"ה חפצי איש. אבל חפצי הפקר לריב"נ דס"ל דקנו שביתה. י"ל לכו"ע דאינו אסירי רק מדרבנן וכמש"כ. וא"כ אין ראי' כלל מהא דמי גשמים שהוי רק איסור מדבריהם לענין תחומי אדם. ולעולם י"ל כהפוסקים דתחומי י"ב מיל באדם הוא מה"ת. וצע"ג בדעת רבינו הגר"א בזה. אח"כ מצאתי שהעיר בזה בעל ד"א על הגר"א. וכעת אינו תחת ידי

ועפ"ז ניחא שפיר דה"ת עירובין שם שכתבו דמש"ה מקלינין בספק דדבריהם גבי גשמים שירדו ביו"ט. אף דהוי דשיל"מ. והא מחמירינין בספק יו"ט ספק חול בביצה שנולדה. משום דהוי דשיל"מ. ותירצו דבעירוב הקילו. די"ל שפיר כמש"כ לעיל דכיון שהוי איסור דרבנן שאין סרך ורמז מה"ת. דבחפצי הפקר הוי רק גזרה בעלמא ולית לי' עיקר מה"ת. קילא יותר לענין ספק בדשיל"מ. מאיסור דרבנן שיש עיקר מה"ת כגון ביצה שגדר הוצאה שהוא מה"ת כדקאמר בשבת (דף קכד) אטו טלטול לאו צורך הוצאה. וכמש"כ לעיל די"ל דביצה ביו"ט מיקרי איסור שיש לו עיקר מה"ת. וכדמצינו האי חילוקא בגמרא עירובין (דף לו) לענין ספק דרבנן דאיתחזק איסורא דחלקו בין איסור דרבנן שאית לי' עיקר מה"ת שחמיר. ומחמירינין יותר. אבל באיסור דרבנן דאין עיקר מה"ת מקילינין אף באיתחזק איסורא א"כ י"ל שפיר דה"ה לענין ספק דרבנן בדשיל"מ. יש לחלק בהכי. ובעירוב תחומין הקילו משום דלית שום עיקר מה"ת. דאף להפוסקים י"ב מיל הוא מה"ת. מ"מ זה רק בתחומי אדם. אבל בחפצי הפקר ליכא שום עיקר מה"ת. ובמי גשמים שירדו ביו"ט דהוי חפני הפקר. מש"ה כתבו תוס' שם. דבעירוב הקילו אף בדבר שיל"מ דספיקו מותר. ואף למסקנת הגמרא עירובין (דף לו) שמשני אהא דרמי ר' יוסי ארבי יוסי מספק עירוב דכשר. אהא דתנן ספק טבל ספק לא טבל בטומאה קלה שר' יוסי מטמא. שינויי אחרינא וניידי משינויא קמא שם שמחלק שספק טומאה הוי ספק דרבנן דאיתחזק איסורא ויש לי' עיקר מה"ת. אבל שבת לית לי' עיקר מה"ת דתחומין דרבנן וכתב הנוב"י (יו"ד סי' ס"ה ובאהע"ז סי' ב') להוכיח שהאי כללא לחלק בין איסור דרבנן שלית ליה עיקר מה"ת דקיל. ס"ל הגמרא גם למסקנא. רק שס"ל דעירוב תחומין מיקרי דיש עיקר מה"ת אף למ"ד דתחומין לאו דאוריתא. דתחומין י"ב מיל הוא מה"ת. אבל י"ל כמ"ש דזה דווקא בתחומי אדם דמיקרי שפיר תחום אלפים איסור דרבנן שיש עיקר מה"ת דתחומי י"ב מיל. משא"כ בחפצי הפקר דליכא כה"ג שום איסור מן התורה. י"ל שפיר דקיל יותר לענין איתחזק איסורא בספק דדבריהם. וה"ה לענין דבר שיל"מ. ושפיר כתבו התוס' דבמי גשמים הקילו. בספק דדבריהם בדשיל"מ וכמש"כ

ובזה ניחא שפיר שלא יקשה על דה"ת. מהא דשנים שלקחו