גנת ביתן יד

יו"ד בכללי ס"ם כלל כ'. וא"כ ה"נ בספק קרא ק"ש הלא יש עליו חזקת חיובא. וספק קרא ק"ש ונפטר מחיובו. א"כ אף שק"ש דרבנן מ"מ יש להעמיד על חזקת חיובא. ואמאי אינו חוזר וקורא והכריח מזה כמש"כ בנוב"י דספק דרבנן שלית לי' עיקר מה"ת אף דאיתחזק איסורא אזלינין להקל. וק"ש דרבנן לית לי' שום עיקר מה"ת יעו"ש

ודכירנא שמכבר הערותי דיש לפקפק קצת על ראיתו. די"ל לפמ"ש הפוסקים בש"ע או"ח (סימן נח) דעיקר זמן ק"ש של שחרית משיראה חבירו רחוק ד"א. ומצוה מן המובחר לקרותה סמוך לנץ החמה ובדיעבד אם קראה משעלה עמוד השחר יצא. וא"כ ספק קרא ק"ש. י"ל דספק שמא קרא משעלה עמוד השחר דיצא בדיעבד. ואכתי לא התחיל החיוב. דלכתחלה מחויב לקרות ק"ש משיכיר חבירו רחוק מד' אמות. או סמוך לנץ החמה כוותיקין. והוי ספק דרבנן שלא איתחזק חיובא כלל. די"ל שנפטר מחיובו קודם שהתחיל זמן החיוב. ואפשר דכה"ג לא קאמר הש"כ יו"ד בכללי ס"ם שם דאזלינין להחמיר בספק דרבנן. דאף דאכתי יש לדון שאין ספק מוציא מידי וודאי. מ"מ חזקת חיוב ליכא דספק שקרא ק"ש קודם שהתחיל זמן חיובו כלל. ומש"ה ניחא שפיר דספק קרא ק"ש דאינו חוזר וקורא. ואזלינין להקל. וא"כ אין להוכיח מזה. דמשום דק"ש דרבנן ולית לי' עיקר מה"ת אזלינין להקל אף היכי שאיתחזק חיובא וכמ"ש הצל"ח והנוב"י שם

אבל באמת י"ל דס"ל להצל"ח דההתחייבות בקומו לקרות ק"ש. ולהמתין על זמן חיובו מדינא. חל עליו חזקת חיוב תיכף משעלה עמוד השחר. ועוד ספק קרא ק"ש דקאמר סתמא משמע גם היכי שנסתפק באחר זמן חיובו אם קרא ק"ש דג"כ אינו חוזר וקורא. משום ק"ש דרבנן. ובזה איכא שפיר חזקת חיוב. אבל עכ"פ מהש"ס עירובין (דף לו) מבואר בהדי' כמ"ש הנוב"י בזה

ולפ"ז יש ליישב דה"ת עירובין (דף מה) שכתבו דבעירוב הקילו דאף שהוי דשיל"מ אזלינין להקל בספיקא דרבנן. ולא כתבו טעם לדבריהם. ולפמש"כ י"ל דס"ל להתוספות דכשם שמבואר בעירובין (דף לו) היכי שאיתחזק איסורא. דיש חילוק לטומאה קלה דיש לה עיקר מה"ת. לשבת דתחומין דרבנן דלית לי' עיקר מה"ת ומש"ה קאמר דספק עירוב כשר. א"כ ה"ה י"ל דספק דרבנן בדשיל"מ דמבואר בביצה (דף ד) דאזלינין להחמיר בדשיל"מ. דאפשר דס"ל להתוס' דמוקצה חמיר טפי. וכמש"כ התוס' בביצה (דף ך ע"ב). וגם למ"ד דביצה אסורה משום פירות הנושרין ומשקין שזבו י"ל דחשוב דיש לו עיקר מה"ת דהא יש מה"ת איסור שחיטה ותלישה. משא"כ בתחומין דרבנן דלית עיקר מה"ת כלל. ואף שכתבו תוס' ביצה (דף ה) ופסחים (דף ל) דמוקצה מיקרי דלית לי' שרש מה"ת. אינו רק לגבי תרומת פירות שחמיר יותר וכמ"ש תוס' שם. אבל לענין איסור תחומין י"ל דביצה חמיר טפי. ומש"ה חמיר בדשיל"מ דמחמרינין בספיקא. משא"כ תחומין דרבנן דלית לי' עיקר מה"ת כדאיתא בעירובין (דף לו) בשינויא קמא בהדי'. דפריך והא שבת נמי דאוריתא. קסבר תחומין דרבנן ואין לו שום עיקר מה"ת. ומש"ה הקילו בעירוב דלית לי' שום עיקר מה"ת דאף בדשיל"מ אזלינין להקל. וכמו שהקילו בזה בספיקא אף היכי דאיתחזק איסורא. ה"ה י"ל דהקילו בדשיל"מ בספק דדבריהם שאין עיקר מה"ת. זה מה שנ"ל בטעם דה"ת עירובין שכתבו דבעירוב הקילו

אבל אכתי קשה הא בעירובין שם קאמר בגמרא. על הא דרמי ר' יוסי אדר' יוסי איבעית אימא הא דידיה. הא דרבי'. ובנוב"י (מה"ק יו"ד סי' ס"ה) כתב לפרש דשינויא בתרא ס"ל דליכא למימר שתחומין אין לו עיקר מה"ת דכיון די"ב מיל הוא מן התורה. א"כ גם יותר מאלפים יש לו עיקר מן התורה. ומש"ה משני שינויא אחרינא שם. א"כ למסקנת הגמ' עירובין שם. עולה דתחומין מיקרי שיש לו עיקר מה"ת. ותחומין י"ב מיל הוא מה"ת. וא"כ אכתי תיקשי מה ראו בתוס' עירובין שם. גבי גשמים שירדו ביו"ט לחלק בין ביצה שנולדה ביו"ט ספק יו"ט ספק חול. דמחמירינין בספק משום דהוי דבר שיל"מ. ובעירוב תחומין הקילו בספק דדבריהם אף דהוי דשיל"מ. דליכא למימר כמש"כ משום דמוקצה הוא מגדר הוצאה. ואית לי' עיקר מה"ת חמיר טפי. ובעירוב אין לו עיקר מה"ת. דזה אינו עולה לפי מסקנת הגמרא עירובין שם. דאסקו דתחומין מיקרי יש לו עיקר מה"ת דתחומין י"ב מיל הוא מה"ת

ונראה דמ"מ ניחא שפיר דה"ת שכתבו דבעירוב הקילו בדבר שיל"מ עפ"י דברי התוס' ישנים (יומא דף סו) שכתבו גבי הא דאיתא שם בא וישב לו בסוכה אחרינא עד שתחשך וז"ל התו"י ואומר רבי דאפילו למ"ד תחומין דאוריתא כיון שלא היתה שם שביתתו קבועה עוד מתחילת היום אם חוזר לו אין כאן איסור מה"ת ורבנן נמי לא גזור בכה"ג עכ"ל ומשמע לכאורה דס"ל להתו"י דמן התורה אינו אסור לצאת חוץ לתחומו אחר שכבר יצא ממקום שביתתו. דאזהרת אל יצא איש ממקומו רק על היציאה ממקום שביתתו. וכיון שכבר יצא ממקום שקנה שביתה. אין ההליכה מה שהולך ומרחיק ביותר שום איסור תורה כלל. ורק מדרבנן בעלמא אסור. וגבי משלח את השעיר לא גזרו. ואף דהתו"י כתבו רק מה שחוזר לו למקום שביתתו אין כאן איסור תורה אבל משמע דה"ה אם מתרחק והולך ביותר לצד חוץ מקום שביתתו. אין איסור ההליכה מה"ת דכיון שכבר יצא חוץ ממקום קניית שביתתו. מותר לו להתרחק יותר. וכן כתב הגאון בעמודי אור סי' י"ד. בפי' התו"י יומא שם כמש"כ

ולפ"ז י"ל דמיושב יפה דגשמים שירדו ביו"ט דהן כרגלי כל אדם. אף שהוי ספק. שמא יצאו הגשמים מעבים שנתקשרו ביו"ט. ונקנה שביתה באוקינוס. כדפריך שם. ודילמא הנך העבים אזלי. והני אחריני נינהו. שפיר כתבו התוספות. דמש"ה אמרינין שם. דבספק דדבריהם אזלינין להקל. אף דהוי דבר שיש לו מתירין. דבעירוב הקילו. והטעם כמש"כ דכיון שלית לי' עיקר מה"ת. אזלינין להקל, אף בדשיל"מ. והא דמסיק הגמרא (עירובין דף לו). דתחומין אית לי' עיקר מה"ת. משום דתחומין י"ב מיל הוא מן התורה. י"ל דדווקא לענין אם רוצה לילך ולהתרחק ממקום שביתתו. כדתנן במתני' (עירובין שם) נתגלגל חוץ לתחום נפל עלי' גל כו'. דמיירי שהניח עירוב כדי שיצא חוץ ממקום שביתתו יותר מאלפים. ומש"ה מסיק שפיר בגמרא שם דאף שתחומין דרבנן. מ"מ אית לי' עיקר מן התורה די"ב מיל כה"ג הוא מה"ת. וספק עירוב ה"ז חמר גמל. דכיון שצריך לצאת בשבת ממקום שביתתו. דזה בי"ב מיל הוא אסור מה"ת ממש. ומש"ה באלפים אמה. חשוב אית לי' עיקר מה"ת ומחמירינין בספיקא. משא"כ בגשמים שאף שהוא מעבים שנתקשרו ביו"ט וקנו שביתה באוקינוס. וירדו ביו"ט. וכבר יצאו חוץ ממקום שביתתן יותר מי"ב מיל. א"כ אין איסור מה"ת להרחיקם ולהוליכם יותר. דכבר יצאו ממקומן וכמ"ש התו"י יומא שם. וכל איסור שאסרו להרחיק ולהוליך גם אחרי שיצאו ממקומן. אינו אסור מה"ת כלל. ורק מדרבנן בעלמא אסרו בהכי. וא"כ כה"ג לית לי' עיקר מה"ת כלל. ומש"ה כתבו שפיר בתוס' (עירובין שם). דבעירוב הקילו גבי גשמים שירדו ביו"ט. דהוא כרגלי כל אדם. משום דהוי ספק דדבריהם אף דהוי דשיל"מ. דהיינו משום דכה"ג דכבר יצאו ממקום שביתתן ליכא סרך איסור תורה כלל ומש"ה הקילו בעירוב כה"ג. וניחא שפיר סברת תוס'. שהקילו בעירוב בדשיל"מ יותר מביצה שנולדה בספק יו"ט. משום דמוקצה חשוב עיקר מה"ת. ועירוב כה"ג היכי שכבר יצאו ממקום שביתתו לית ליה עיקר מן התורה ומשום הכי הקילו בדשיל"מ: