גנת ביתן יג

מין במינו דלא בטל וא"כ לא שייך לדמות כלל ספיקא לביטול ומיושב שפיר קושית הגרעק"א

ובענין דשיל"מ אמרתי מכבר להעיר לשי' הר"ן דהטעם דלא בטל הוא משום דכיון שיש דמיון האיסור להיתר דסופו של האיסור להיות היתר מש"ה חשוב מין במינו א"כ י"ל דה"ה אם נתערב איסור בהיתר שסופו של ההיתר להיות איסור דחשוב ג"כ מין במינו דמ"ש אם האיסור סופו להיות כההיתר או ההיתר סופו להיות כהאיסור. ודוחק לחלק משום דסתמא דמילתא יאכל ההיתר בעודו מותר ולא יבוא לידי איסור

ולכאורה רציתי לומר דתליא בהא דפליגי במ' מנחות (דף כג) אליבא דר"י דמין במינו לא בטיל דבעינן שיהיה באפשר להיות זה כזה כמ"ש תוס' מנחות שם ד"ה שחוטה דדם הפר ודם השעיר כיון שהיה מעורב בו כאחד ונתן מהם מתנה חשוב דאפשר להיות זה כזה ופליגי אם בעינן שיהי' באפשר להמבטל להיות כהבטל או שבעינן שבאפשר להבטל להיות כהמבטל א"כ ה"ה י"ל דלרבנן דס"ל היכי שבוודאי יהיה האיסור כההיתר דלא בטל אינו אלא דווקא כה"ג דהבטל יהיה בודאי כהמבטל משא"כ איפכא אם ההיתר סופו להיות כהאיסור דיהי' המבטל כהבטל כה"ג לא פליגי רבנן דחשוב מין במינו. אבל ז"א דמשמע מהר"ן שם דלכו"ע אמרינן דבדשיל"מ וסופו של האיסור להיות היתר דלא בטל ולא תליא מידי בהא דפליגי במנחות שם אליבא דר"י בהא דבעינן לדידיה שיהי' באפשר להיות זה כמו זה וא"כ י"ל דה"ה לכו"ע אם סופו של ההיתר להיות כהאיסור דחשוב ג"כ מין במינו וגם רבנן מודי בהא דלא בטל דדמי שפיר לדשיל"מ שסופו של האיסור להיות כההיתר דאמרינן שלא בטל משום דהוי מין במינו וה"ה איפכא וכמ"ש

אח"כ מצאתי בלקוטים שבסוף ספר הפלאה בחולין (ד' קיא) תד"ה הלכתא בהא שכתבו שם דהטעם דאמרו זבחים (דף צז) בכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו דהוא משום דמב"מ מה"ת בטל ברוב ובכלי מקדש אוקמה אדאוריתא דלשי' הר"ן נדרים (דנ"ב) דדשיל"מ דלא בטל הוא משום דכה"ג דסופו של האיסור להיות היתר גם רבנן מודי לר"י דמב"מ לא בטל. א"כ אין לבשל שלמים האידנא בקדרה שבישל בה שלמים אתמול. דלא שייך דמב"מ בטל ברוב מה"ת דהא סופו של ההיתר להיות כהאיסור וא"כ דמי שפיר לדשיל"מ דלא בטל דהא השלמים שבישל בה עכשיו לאחר שני ימים יהי' נותר כמו שלמים שבישל בה אתמול יעו"ש הרי שהעיר ג"כ בסברא זו לדמות הדדי ונהניתי מאד

ועפי"ז נ"ל בישוב פי' הגמרא נדרים (דף נח) דתניא ר"ש אומר כל דבר שיש לו מתירין לא נתנו בהן חכמים שיעור ועל דבר שאין לו מתירין נתנו בהן חכמים שיעור אמרו לו והלא שביעית אין לו מתירין ולא נתנו בהן חכמים שיעור דתנן השביעית אוסרת כל שהוא במינה. אמר להם אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנו"ט וטרחו הראשונים בפי' דברי ר"ש בתשובתו לרבנן אף אני לא אמרתי אלא לביעור. ובר"ש (בפ"ו דשביעית מ"ג) פי' אף אני לא אמרתי אלא לביעור היינו היכי שכבר הגיע זמן הביעור ונתערב כ"ש במינו חייב לבער אבל קודם הביעור לענין קדושת שביעית אפי' במינו אינו אוסר בכ"ש והנוב"י (מה"ת חיו"ד סנ"ג) האריך להביא כל הפירושים מהראשונים בהדא מילתא ומסכים לפי' הר"ש והטעם דאחר הביעור חמיר ואוסר בכ"ש הוא משום שחשו חכמים שאם יהי' היתר בתערובות יעבור ולא יבער לפיכך גזרו שלא יהי' לו ביטול לאחר ביעור ואוסר בכ"ש יעו"ש. אבל באמת אכתי אינו מיושב מה שאמר ר"ש בתשובתו לרבנן אף אני לא אמרתי אלא לביעור דמ"מ קשה דאכתי לאו כללא הוא שכייל ר"ש כל דבר שיל"מ לא נתנו בהן חכמים שיעור וכ"ד שאיל"מ נתנו בהן חכמים שיעור דהא שביעית אח"ז הביעור איל"מ ואוסרת עכ"פ בכ"ש ועוד עיקר הטעם שכתב הנוב"י שם דשביעית אח"ז הביעור אוסר בכ"ש משום גזרה שמא לא יבער השביעית אם יהי', לו ביטול אחר זמן הביעור הוא דוחק שלא מצינו שגזרו חז"ל בזה

ולפי מה שכתבתי יש לומר דהכי קאמר רבי שמעון בתשובתו לרבנן אף אני לא אמרתי אלא לביעור היינו דמיירי בשביעית אחר זמן הביעור שנתערב בפירות שביעית קודם זמן הביעור *. ומשום הכי תנן שפיר השביעית אוסרת בכל שהוא משום דזה חשוב כמו דבר שיש לו מתירין דכשם שלא בטל דבר שיש לו מתירין משום דכיון שסוף האיסור להיות היתר חשוב מין במינו גמור דמודי רבנן לר"י דלא בטל וכמ"ש הר"ן אם כן הוא הדין בפירות שביעית של אחר זמן הביעור שנתערב בפירות שביעית של קודם זמן הביעור דסוף ההיתר להיות אסור חשוב גם כן מין במינו גמור ולא בטל ואוסר בכל שהוא וזה שהשיב רבי שמעון דכללא שכייל אתי שפיר דאף שתנן השביעית אוסרת בכל שהוא הוא נכלל גם כן בהאי כללא דאף ששביעית אין לו מתירין מכל מקום כהאי גוונא דמי שפיר לדבר שיש לו מתירין דחד דינא וחד טעמא הוא לדבר שיש לו מתירין ואף דסתמא תנן במתניתין שם דאוסר בכל שהוא מכל מקום יש לומר שפיר דמיירי בפירות שהגיע זמן הביעור שנתערב בפירות שלא הגיע זמן הביעור ומשום הכי אוסר שפיר בכל שהוא מדינא דדמי לדבר שיש לו מתירין ונכלל שפיר בכללא דכייל רבי שמעון ומיושב שפיר

ונחזור לנ"ד שבאופן לפמש"כ מיושב שפיר קו' כ"ת שהקשה בדה"ת עירובין (דמ"ה שם) מהא דאיתא בביצה (דל"ז) שנים שלקחו חבית בשותפות דחבית אסורה למ"ד אין ברירה אף דהוי רק ספק שמא נתחלפו החלקים והרי דהחמירו בעירוב בספק דרבנן בדשיל"מ ולפמש"כ ניחא די"ל הטעם דחבית אסורה הוא משום שדמי לחד בחד שנתערב דאסור אף בדרבנן וכמ"ש המקו"ח בסי' תמח שם אבל בספק דדבריהם דעלמא י"ל שפיר כמ"ש תוס' עירובין שם דבעירוב הקילו אף בדשיל"מ. אולם אכתי תיקשי קו' כ"ת לפי מה שפי' בשו"ת (ש"א סי' צ) דהטעם דחבית אסורה למ"ד אין ברירה אף שאינו אלא ספק דרבנן משום דהוי דשיל"מ וכמש"ל וא"כ קשה טובא מדה"ת עירובין שם שכתבו בהדי' דבעירוב הקילו בספק דדבריהם אף בדשיל"מ

ונראה ליישב עפ"י מה שנ"ל בביאור דה"ת שכתבו דבעירוב הקילו. ולכאורה קשה טעם דבריהם דאמאי הקילו באמת בעירוב יותר משאר ספק דרבנן דהחמירו בדשיל"מ כדאיתא בביצה (ד"ד) דביצה שנולדה ביו"ט דספיקה אסורה היינו ספק יו"ט ספק חול משום דהוי דשיל"מ. ונראה עפ"י מש"כ הנוב"י (מה"ק חיו"ד סי' סה) לפרש דברי הגמרא בעירובין (דל"ו) דמשני התם הרומיא דר' יוסי דס"ל בספק עירוב כשר אהא דר' יוסי דס"ל ספק טבל ספק לא טבל דמטמא אף בטומאה קלה דשאני טומאה דיש לה עיקר מה"ת ותחומין דרבנן ואיבע"א הא דידי' הא דרבי' דלכולי שינויא קיי"ל דספיקא דרבנן באיסור שאין לו שום עיקר מה"ת קיל יותר ואזלינן להקל אף היכי דאיתחזק איסורא והיכי שאית לי' עיקר מה"ת אף שהוא ספיקא בדרבנן אזלינן להחמיר באיתחזק איסורא ושינויא קמא ס"ל דתחומין י"ב מיל הוא ג"כ לאו דאורייתא מש"ה מחלק בטומאה לתחומין דטומאה יש לה עיקר מה"ת ותחומין דרבנן ולית לי' עיקר מה"ת מש"ה אף דאיכא חזקת תחום ביתו שלא עירב אזלינן להקל והאיבעית אימא ס"ל דתחומין די"ב מיל הוא מה"ת א"כ גם תחומין יש לו עיקר מה"ת. ורבא משני שם דבעירוב לא מיקרי איתחזק איסורא דכנגד חזקת תחום ביתו יש להעמיד התרומה על חזקתה. ולכולי שינויא ס"ל דספק דרבנן דאיתחזק אזלינן להחמיר לבד היכי שאין לו עיקר מה"ת אזלינן להקל אף היכי דאיכא חזקה יעו"ש (ובנוב"י אהע"ז סי' ב')

ובצל"ח ברכות (דכ"א) כתב עוד להביא ראי' לזה מהא דאיתא שם ספק קרא ק"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא למ"ד ק"ש דרבנן. והקשה הצל"ח הא קיי"ל דספק דרבנן דאיתחזק איסורא אזלינן להחמיר כמבואר בפוסקים ובש"כ