גנת ביתן יב

מדרבנן אסור אבל בספק בעירוב היכי שלא שייך איתחזק ואיקבע איסורא י"ל שפיר כמו שכתבו תוס' עירובין שם דבעירוב הקילו דאף בדשיל"מ ספק דרבנן להקל ומיושב קו' כת"ר

ונראה להביא ראי' למש"כ מהא דאיתא בביצה (דף לז) דרבי הושעיא דקאמר התם חבית מותרת משום דיש ברירה אף דס"ל לר' הושעיא גבי המת בבית ולו פתחים הרבה וחשב להוציאו באחד מהן דמצלת על הפתחים דמכאן ולהבא ולמפרע לא משום דאין ברירה. ומשני דבדאוריתא לית לי' ברירה ובדרבנן אית לי' יעו"ש. ויש להקשות הא כיון שמחלק ר' אושעיא בין דאוריתא לדרבנן בע"כ צ"ל דמספקא לי' בספיקא דדינא אם אמרינן ברירה ומש"ה מחמיר בדאוריתא ומיקל בדרבנן. וא"כ תיקשי ממ"נ אם מקילינן בספק דרבנן אף דהוי דשיל"מ. א"כ למאי צ"ל שמספקא לי' לר' הושעיא אם יש ברירה הא גם אם נימא דס"ל דאין ברירה אינו אלא ספק דהא י"ל שלא נתחלפו החלקים כלל וחלק שבא לידו הי' ראוי לו ומגיעו משעה ראשונה. וא"כ יש להקל משום ספק דרבנן. ואם יש להחמיר בספק דרבנן בדשיל"מ א"כ גם כשמספקא לי' בדינא אם אמרינן ברירה יש להחמיר דאין ברירה אף בדרבנן משום דהוי דשיל"מ. וליכא למימר משום דהוי ספק ספיקא ספק אם אמרינן ברירה. וגם אם אין ברירה הוי ספק שמא לא נתחלפו החלקים דז"א דהא אם מחמירינן משום דשיל"מ יש להחמיר גם בספק ספיקא וכמ"ש הפוסקים אלא וודאי כמש"כ דהטעם הוא דלמ"ד אין ברירה חבית אסורה משום דהוי כחד בחד דחשיב איקבע ואיתחזק איסורא. וא"כ לפי"ז זה אינו אלא אם אמרינן דאין ברירה. אבל כיון שמספקא ליה אם אמרינן ברירה א"כ הוי ספק אם יש כאן כלל תערובות חלק האסור להוציא בתחומו. דאם נימא דיש ברירה א"כ הוברר ואיגלאי מילתא למפרע שחלקו שבא לידו הוא חלקו המגיעו משעה ראשונה ואין כאן תערובות כלל. דכל אחד חלקו שבא לידו אמרינין שזהו המגיעו משעה הראשונה וא"כ לא איתחזק איסורא כלל דהא יש ספק שמא אין כאן תערובות של איסור כלל ודמי לשאר ספיקות דאזלינן בדרבנן להקל ומש"ה מיקל ר' הושעיא בחבית דמותרת דאמרינן שפיר משום ספק דרבנן להקל דיש ברירה כיון דאין כאן איתחזק ואיקבע איסורא. אבל אם נימא דהטעם דמחמירינן למ"ד אין ברירה אף שאינו אלא ספיקא הוא משום דהוי דשיל"מ א"כ גם לר' הושעיא דמספקא לי' בדינא אם אמרינן ברירה יש להחמיר משום דהוי דשיל"מ דנימא דאין ברירה ואמאי מיקל ר' הושעיא וס"ל דחבית מותרת. ודוחק לחלק בין ספיקא דדינא לשאר ספיקות וספיקא דדינא קיל יותר דאף בדשיל"מ אזלינן להקל בדרבנן דהא הטעם של דשיל"מ הוא משום עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר א"כ גם בספיקא דדינא י"ל ג"כ עד שתאכלנו בספק איסור תאכלנו בוודאי היתר. ומוכת שפיר מזה כמש"כ דעיקר הטעם דמחמירינן למ"ד אין ברירה הוא משום דדמי לחד בחד ולר' הושעיא דמספקא לי' די"ל דיש ברירה לא דמי לחד בחד וכמ"ש ומש"ה אזיל לקולא וס"ל דחבית מותרת ואף דהוי דשיל"מ מ"מ בעירוב הקילו דאף בדשיל"מ אזלינן להקל בספק דרבנן וכמ"ש תוס' שם וא"ש

אח"כ מצאתי בשו"ת שאגת ארי' (סי' צ') דכתב בהא דס"ל לשמואל בשנים שלקחו חבית בשותפות דחבית אסורה משום שאמרינן אין ברירה אף שהוי ספק שמא נתחלפו החלקים הוא משום שהוי דשיל"מ. והא דמיקל ר' הושעיא דחבית מותרת משום בדרבנן אמרינן דיש ברירה. הוא משום דספיקא דדינא קיל יותר מספק במעשה. ומש"ה אף בדשיל"מ אזיל לקולא ומה"ט כתב שם לדון בעכו"ם וישראל שחלקו בחמץ שעבר עליו הפסח דחלק ישראל מותר משום דכיון שזה איסור שאין לו מתירין אזלינן להקל דנתחלפו החלקים וחלק שבא ליד ישראל הוא חלק העכו"ם משעה ראשונה והוי חמץ של עכו"ם שעבר עליו הפסח דמותר יעו"ש. והמקו"ח (סי' תמח) השיג עליו דהא י"ל דדמי לחד בחד דהא איכא חלק ישראל האסור וחלק העכו"ם המותר וחד בחד אסור אף בדרבנן אף בדבר שאין לו מתירין יעו"ש. ונהניתי שכוונתי בזה לדעת הגאון בעל מקו"ח. ולפי"ז יש לפרש שפיר הסוגיא דביצה (דף לז שם) גבי שנים שלקחו חבית בשותפות כמש"כ דמש"ה ס"ל לשמואל דחבית אסורה דכיון שאין ברירה הוי כחד בחד דאיקבע ואיתחזק איסורא. ולר' הושעיא דמספקא לי' אם יש ברירה הוי כספק בעיקר התערובות ולא איתחזק איסורא ומש"ה אזיל לקולא ואף דהוי דשיל"מ מ"מ אזלינן לקולא דבעירוב הקילו כמ"ש תוס' עירובין שם ומיושב שפיר קו' כת"ר

וראיתי בזה בשו"ת הגרעק"א (סי' קפט) שהקשה על דברי התוס' עירובין שם הא רב אשי מדמה ספק לביטול ברוב דקאמר התם גבי ביצה שנולדה ספק יו"ט ספק חול דמשום דהוי דשיל"מ ואפי' מדרבנן לא בטיל. והוא בדרך דמיון כפרש"י שם דכמו שלא בטל ה"ה ספיקא אסורה וא"כ גם בעירוב יש לדמות ביטול ברוב לספק והא מצינו בביצה (דף לט) דמים ומלח אינו בטל לגבי העיסה משום דהוי דבר שיש לו מתירין ולא אמרינן דבעירוב הקילו וא"כ ה"ה לענין ספיקא ואמאי כתבו תוס' דבספק הקילו בעירוב אף בדשיל"מ יעו"ש שהניח בצ"ע

ונראה ליישב עפ"י שכתב בס' ב"ט בשה"ת פ"ב ליישב מה שהקשו העולם אהא דמדמה רב אשי בביצה ספק יו"ט ספק חול לביטול ברוב דכשם שמחמירינן בביטולה כך מחמירינן בספיקה וכפרש"י שם דזה ניחא אם נימא דהטעם דדשיל"מ לא בטל משום עד שתאכלנו באיסור היינו ע"י ביטול תאכלנו בהיתר די"ל דה"ה לענין ספיקא י"ל עד שתאכלנו בספק איסור תאכלנו בודאי היתר. אבל לשי' הר"ן נדרים (דף נב) דהטעם דדשיל"מ לא בטל הוא משום דחשוב כמין במינו כמו דיליף ר"י מן ולקח מדם הפר ומדם השעיר דמין במינו לא בטל אלא שרבנן פליגי על ר"י בדבר שאין לו מתירין משום הא דחלוקים זמ"ז באיסור והיתר הוי כמין בשאינו מינו אבל דשיל"מ שאין חלוק האיסור מההיתר לגמרי שהרי הוא סופו להיות ניתר כמוהו מודי רבנן לר"י שמין במינו לא בטל וא"כ אין שייכות ביטול איסור בהיתר לספיקא כלל ומאי מדמה רב אשי ספק לביטול ברוב לשי' הר"ן ותירץ הב"ט דהר"ן ס"ל ג"כ סברת רש"י משום עד שתאכלנו באיסור דביבש ביבש לא שייך סברת הר"ן דחשוב כמו מין במינו דתוס' יבמות (דף פב) ד"ה ר"י כתבו דביבש ביבש גם ר"י מודה דמין במינו בטל דמן ולקח מדם הפר ומדם השעיר ליכא למילף רק דלח בלח וצ"ל דס"ל שפיר דדשיל"מ אינו בטל אף דיבש ביבש הוא אלא משום עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר והא דהוסיף הר"ן סברתו דחשוב דשיל"מ כמו מין במינו היא משום דס"ל להר"ן כדאיתא בשו"ע או"ח (סי' תמז) בתערובות חמץ בפסח דיש חילוק דבלח בלח שנתבטל קודם פסח אינו חוזר וניער בפסח משום שנהפך האיסור להיות היתר גמור וביבש ביבש אמרינן שחוזר וניער בפסח משום דאמרינן שהאיסור עומד באיסורו רק כיון שאינו מכירו נתבטל ברוב היתר מגזה"כ ומש"ה אמרינן דחוזר וניער בפסח יעו"ש. וא"כ בלח בלח לא שייך סברת רש"י דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דבלח בלח אחרי הביטול הוא היתר גמור ומש"ה הוסיף הר"ן טעמא דידי' משום דבלח בלח הוי כמין במינו לר"י דילפי מדם הפר ומדם השעיר ומש"ה ניחא דמדמה רב אשי ספק בדרבנן לביטול ברוב היינו שמדמה לביטול יבש ביבש דלא שייך הטעם דמין במינו אלא משום עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר וא"כ ה"ה דיש להחמיר מהאי טעמא שפיר בספק יעו"ש. ולפי"ז ניחא שפיר קושית הגרעק"א על דה"ת עירובין שם. דלעולם י"ל דבעירוב הקילו אף בדשיל"מ ספיקא להקל היינו משום שקיל איסור של עירוב תחומין דלא אמרינן עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. והא דמצינו בביצה (דף לט) גבי עירוב דלא בטל משום דהוי דשיל"מ הוא גבי האשה ששאלה מים ומלח לעיסתה דהוי לח בלח וי"ל דאינו בטל משום סברת הר"ן דהוי