גנת ביתן קכב

לסי' יח דף לט עמוד ד

כמש"כ תוס' ב"ב (דף נ"ב תד"ה דברים) דאף דקיי"ל אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזיקינן אבל אם אינו אומר פלוני גנבם אלא שהם גנובים מהימן שפיר דכמה גנבים איכא בעולם יעו"ש

לסימן כג דף מו עמוד ב

וראיתי בספר אחד שהקשה על הש"כ חו"מ (סי' פ"ז ס"ו) דכתב דאפי' בתרי ותרי המכחישים זא"ז אמרינן סלק עדותן כמאן דליתא ואי הי' מתחייב ש"ד בלא עדותן השתא נמי מישתבע וקשה הא בב"ק (דף עג) דאתי תרי ואמרו שהפיל האדון את שן עבדו וסימא את עינו ואתו תרי והכחישו דתחלה עינו ואח"כ שינו והוזמו חייבין והא כיון שלדברי שני כתי עדים חייב האדון בדמי השן והעבד תובע דמי עין ומשום דר"ח דהעדאת עדים מחייב שבועה צריך האדון לישבע על המותר מדמי השן דאף שאיכא תרי ותרי מחויב שבועה להש"כ וא"כ כשהוזמו אמאי חייבין הא י"ל דלא הוי ברי הזיקא דמי יאמר דמישתבע האדון ולק"מ דהא כתבי תוס' ב"ק (דף מו) דבקנס לא אמרינן דמחויב שבועה דכיון דאי מודה מיפטר ליכא שבועה וכמש"כ הש"כ סי' ת' דה"ה דליכא שבועת התורה דר"ח. ועוד נ"ל דבשאר קנסות לבד פלגא נזקא לא משכחת שבועה מדר"ח בהעדת עדים מלבד הטעם שכתבו בתוס' ב"ק שם עפ"י שהקשה הר"ן ב"מ (ד"ד) וז"ל וא"ת למה הוא נשבע הא קיי"ל שעבודא דאורייתא ומלוה ע"פ גובה מן הלקוחות ד"ת וא"כ חמשים שמעידים העדים הוא שעבוד קרקעות והו"ל כמודה בקרקעות וכפר בכלים דפטור ותי' די"ל דעסקינן שלא אמרו העדים שהלווהו ולא פרעו אלא שהלווהו לבד ולגבי לקוחות טענינן דילמא פרעו ומדידי' גבי משום דכיון שאמר אין לך בידי דמי לאומר לא לויתי דכאומר לא פרעתי הוא יעו"ש ולפי"ז י"ל דהש"כ סי' ת' דפליג על הה"מ ונחת לסברת תוס' ב"ק (דף מו). הוא משום דבפלגא נזקא ליכא שעבוד קרקעות דמשתלם מגופו אבל בשאר קנסות דאיכא שעבוד קרקעות א"כ בל"ה לא משכחת שבועת התורה דר"ח דאינו אלא באמרו העדים שמחויב ולא העידו שלא פרעו וכמש"כ הר"ן. וזה דווקא שייך בממון דמהני הודאה י"ל דלגבי דידי' דמי לאומר לא לויתי משא"כ בקנס כיון דמודה בקנס פטור ה"ה בהודאה הבאה מחמת כפירה וכמש"כ הריטב"א שבועות מובא בשו"ת רעק"א בהשמטות וכן מוכח מהא דב"ק (דף ק"ז) גבי טט"ג בפקדון דשלח בו יד פטור ול"א דלענין שליחת יד הוי הודאה מחמת כפירה יעו"ש ולפי"ז לא משכחת הא דר"ח בשאר קנסות כלל וז"ב

לפי' לד דף נה עמוד א

והנה בט"ז חו"מ סי' רס"ז ס"י הקשה בהא דאיתא בלשון הראש והטור סימנים וסימנים ועד אחד אפי' העיד על הנפילה משמע שאם העיד שהי' שלו מעולם יוכל לאמר שקניתי ממנו והא מבואר התם בשו"ע סעיף ט' דבשנים המעידים שהי' שלו מחזירין לו וא"כ בע"א הוא משואי"מ ותירץ דכיון שאפי' הי' שנים ניצרך לצרף עוד חזקה דמסתמא ממנו נפל ולא אמרו משואי"מ אלא כשמוצאין ממון עפ"י עדים עצמן בלי צירוף חזקה ודמי למש"כ הראשונים בשנים מחייבים אלא ע"י שבועת התובע לא אמרינן משואי"מ יעו"ש. ולפמש"כ אי אפשר לומר הכי דאם יכחיש את העד המעיד שהי' שלו בטענה שלא הי' שלו מעולם א"כ כה"ג בשנים אי"צ צירוף חזקה כלל דכיון שלא הי' שלו מעולם א"כ ממילא לא לקח ממנו ודמי לאומר לא לויתי דכאומר לא פרעתי הוא וז"ב

ועפ"י חידושו של הט"ז שמדמה צירוף חזקה לצירוף שבועה ולא אמרינן כה"ג משואי"מ הי' נ"ל ליישב קו' האו"ת בכ"מ עפ"י דהעלה אות פ"ג בשם מהר"ש דהמשנה לא מצי למיתני אופן דסגי ע"א דזה אינו דומיא דרישא דעדי הינומא שצריך דווקא שני עדים והקשה דלפי"ז אין מקום לקו' תוס' כתובות (דף יח) שהקשו דלוקמי באומר אל תפרעני אלא בפני פו"פ דא"כ בחד נמי סגי משום דהוי משואי"מ ולא הוי דומיא דרישא ולפמש"כ בשם הט"ז ניחא דכיון דבשני עדים אינו חייב אלא משום חזקה כיון שהתנה שלא יפרע אלא בפני פו"פ מסתמא לא פרעו בינו לבין עצמו וכה"ג לא הוי משואי"מ והכא לא דמי לאומר לא לויתי דכאומר לא פרעתי הוא דגם שמכחיש דברי העד שהתנה כן אבל י"ל דפרעו באמת א"כ שפיר י"ל דכיון בשנים צריך צירוף חזקה משו"ה בע"א לא הוי משואי"מ וא"ש. וניחא בזה ליישב קו' הר"ן כתובות שהקשה על הסוברים דהגוזל מחבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים א"כ יש לאוקמי המתני' כתובות שם באומר גזלתי כו' ואם יש עדים שגזלו אינו נאמן ע' בר"ן ולפמ"ש ניחא דבגזלן כיון שאינו מהימן לומר החזרתי א"כ גם בע"א המעיד שגזל ואומר החזרתי אינו נאמן משום דהוי משואי"מ דבהא ליכא למימר דלא הוי משואי"מ משום סברת הט"ז דגם בשנים המעידים שגזל צריך צרוף חזקה דבגזל אינו מחזיר שלא בעדים דזה אינו דלית לי' מיגו דאם יכחיש העד ויטעון שלא גזל לא צריך צירוף חזקה כלל דכיון שלא גזל בוודאי לא החזיר ודמי לאומר לא לויתי דכאומר לא פרעתי הוא וא"כ דלית לי' מיגו דאם יטעון שלא גזל יצטרך לישבע ולהכחיש נגד העד והוי משואי"מ וניחא דלא מצי למיתני המתני כה"ג דסגי בע"א ולא דמי לרישא דבעי שני עדים וכמ"ש האו"ת. אולם עיקר חידושו של הט"ז חו"מ שם תמוה דהא בנסכא דר"א נמי צריך לצרף בשנים המעידים שחטף חזקה מה שתח"י אדם הוא שלו כמ"ש הרשב"ם ב"ב (דף לד) ובעכ"ר צ"ל דבצירוף חזקה לא דמי להא דכתבו הראשונים ששנים מחייבים אלא ע"י שבועת התובע וכה"ג הוי שפיר משואי"מ וז"ב. ועל קו' הט"ז שם נ"ל דיש לדון ממש"כ הסמ"ע סי' ע"ה ס"ק ל"א ובקצה"ח שם במכחיש לדברי העד שאינו תוך זמנו יעו"ש ואכמ"ל

לסימן מ דף נח עמוד ג

שוב ראיתי בס' למטה יהודה שמביא בשם גדול אחד דהא דאיתא ויקרא כ"ב פסיק כד וידבר משה אל כל בני ישראל דהיינו שהוזהרו בני ישראל זרים במום לענין במה דמותר בזרים יעו"ש ולפי"ז יש בבמה אזהרה לזרים שלא יעבדו בבמה במום אבל בפרש"י שפי' שם וידבר משה אל בני ישראל דהיינו להזהיר ב"ד על הכהנים הרי דלא ס"ל הכי וצ"ע

לפתח הגן דף ג עמוד א בהערה

וע' חגיגה די"א תד"ה בגזבר שכתבו דהכא לא שייך שימעול בשביל שליחות יד דכל היכי דאיתא בי גזא דמלכא קאי יעו"ש הרי מבואר בהדי' דמשום שליחות יד מה שחיברו בבנין לא מעל ובעינן דוקא שיהי' שינוי גמור החשוב קנין מהדיוט להדיוט וכמש"כ

לסימן יא דף כו עמוד ג

וכן כתבו תוס' יומא דל"ו ד"ה לאו די"ל דלאו בטרפה הוי לאו שבכללות משום שכולל בו הלאו של עובר שהוציא ידו קודם השחיטה יעו"ש

לסימן כח דף ג עמוד א

אלא שבגוף סברת הקצה"ח דשליח לא חשוב שומר דהוי כמו בבעלים לבד דז"א אלא לשי' הרמ"ה יש לדון בו טובאי ואכ"מ.