גנת ביתן קיא

רסו סי"ב) דאיתא מי ששכח כיסו עלי' בשבת יכול לטלטל בכל חדר שירצה אף דמעות הוי מוקצה גמור ועי' במג"א (שם ס"ק יט) דכתב דהא דמבואר בשבת (דף לה) שנתנו חכמים שיעור לחזן הכנסת להצניע שופרו אף דבידו השופר מקודם שבת אינו אלא למצוה מן המובחר אבל מדינא באמת מותר לטלטל אחר שבת כיון דכבר בידו וא"כ משום הטעם דאפר פרה הוי מוקצה מותר לטלטל כה"ג האפר ולקדש המי חטאת בשבת ומשו"ה קאמר הרמב"ם הטעם דהוא בגזרת אין מקדישין בשבת. וכן ראיתי בספר מה"ח (מצוה קפז) שכתב ליישב קו' הט"ז או"ח (סי' תצח) על האומרים דאין לכסות הדם באפר חם דקשה טובא מהא דביצה (דף ח) דאיתא בהדי' דבאפר שראוי לצלות בו דלא הוי מוקצה מותר לכסות ביו"ט ותירץ דה"ק דבאפר שראוי לצלות בו מותר ליטול בידו עד שיתקרר האפר ויכסה בו ולא הוי מוקצה כיון דכבר המוקצה בידו מותר לטלטל בכל מקום שירצה אפי' במוקצה בעצים ואבנים יעו"ש. ובל"ה יש לפקפק אהא דנימא דמשו"ה לא כתב הרמב"ם הטעם דמוקצה משום דהזאת שלישי מותר בשבת הא אכתי הוי מוקצה האפר משום דקיי"ל אין מזין בלילה כדתנן מגילה (דף כ) אין מזין עד שתנץ החמה וא"כ י"ל מיגו דאיתקצאי לביה"ש איתקצאי לכולי יומא דביה"ש הוי ספק לילה ואין מזין אפי' הזאת שלישי והוי האפר מוקצה. ואפשר ליישב עפמש"כ (בסי' א) דהיכי שהמוקצה תלוי בזמן דממילא קאתי לא אמרינן מיגו דאיתקצאי לביה"ש כלל והכא בוודאי אחרי שתנץ החמה יהי' האפר ראוי להזאת שלישי לשי' הצל"ח אבל באמת אין הוכתה די"ל כמש"כ

ומה"ט ליתא נמי מש"כ ליישב קו' השאגת ארי' שהקשה אמאי אין מזין בשבת על הכהן גדול הא הזאה אינו אלא שבות ואין שבות במקדש עפמש"כ האחרונים מובא בשו"ת הגרעק"א (סי' קנט) דשבות במקדש דמי לשבות ביה"ש דשבות אחד התירו ולא שני שבותים וכמ"ש הרע"ב עירובין (פ"ג מ"ג) ובהזאה איכא שני שבותין שבות דתיקון גברא ושבות דטלטול מוקצה וכמ"ש השעה"מ (פ"ב משופר). וזה אינו דהא בס' אבן העוזר עירובין (דף לה) כתב ליישב קו' העולם על הרע"ב שם שכתב דהא דתנן נתנו במגדל ואבד המפתח דעירובו עירוב אף שמחזי כסותר דאתיא כרבי דאמר ל"ג שבות בביה"ש וכן פרש"י שם וקשה דא"כ אמאי קאמר התם דלר' נחמי' דכל הכלים נטלין אלא לצורך תשמישן אין עירובו עירוב הא טלטול הסכין אינו אלא שבות וכתב הרע"ב משום דאיכא שני שבותים שבות דמחזי כסותר ושבות דטלטול הסכין והקשו העולם מהא דתנן התם נתנו באילן למטה מעשרה טפחים עירובו עירוב ומוקי בגמרא (דף לב) דקאי בר"ה ורבי היא דל"ג שבות ביה"ש הרי אף דאיכא ג"כ שבות דקמשתמש באילן ושבות דהוצאה מכרמלית לר"ה ותי' האהעו"ז דהתם באילן בשעת עקירה מהאילן ליכא שבות דעקירה בלא הנחה מכרמלית אפי' שבות ליכא וכן כתב בשו"ת עה"ג סי' קד ובשעת הנחה אינו משתמש במחובר ולא באו שני השבותים כאחת משא"כ התם בנתנו במגדול וקטיר במיתנא דבעי סכינא למיפסקי' הוי שני שבותים כאחת דבשעה שחותך מחזי כסותר ומטלטל הסכין יעו"ש ודבריו מוכרחים וזה ניחא דווקא בסכין שמלאכתו להיתר הוא ובשעה שנטל הסכין בידו לא טלטל מוקצה כלל רק דלר' נחמי' דס"ל דכלים ניטלין אלא לצורך תשמישן ועיקר תשמישו של סכין לחתוך בשר ואוכלין וכמ"ש רש"י עירובין שם וא"כ עיקר הטלטול האיסור הוא בשעה שחותך החבל הקשור במגדול ובאותו שעה מחזי כסותר ובאו שני השבותים כאחת משא"כ בהזאה בשבת דעיקר איסור טלטול הוא בשעה שנטל המי חטאת בידו או בשעה שטבל האזוב במי החטאת אבל בשעת הזאה לא עבר על איסור טלטול דכיון שכבר המוקצה בידו מותר לטלטל בכל מקום שירצה וכמש"כ דגם בכל מוקצה אמרינן הכי ולא דווקא בכלי שמלאכתו לאיסור ולפי"ז דבשעת הזאה איכא שבות דתיקון גברא וליכא איסור טלטול ובשעת הטלטול שנטל בידו ליכא שבות דתיקון גברא ולא באו השבותים כאחת וכה"ג לא התירו בביה"ש וה"ה לא התירו במקדש דחד דינא אית לי' וכמ"ש האחרונים וא"כ אין ליישב בזה קו' הש"א. ולפמש"כ בס' מרכבת המשנה פכ"ג מה' שבת דדוקא מה שנעשה במקדש גופא אמרינן אין שבות במקדש יעו"ש א"כ לק"מ קו' הש"א בזה

סימן לט

בו יבואר דה"ת ריש ביצה ואיזה ענינים בדיני מתעסק בשבת

בתוס' ביצה (דף ג' ד"ה גזירה) כתבו להקשות אהא דתנן אין צדין דגים ביו"ט והא הוי מלאכת אוכל נפש דמותר ביו"ט ותירצו די"א דהוא משום דאיכא למיחש שמא יצוד דגים טמאים שלא לצורך והקשו דלא נהירא דהא הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה דמותרת יעו"ש. ויש להבין דה"ת בשם הי"א אם חששו שמא יצוד דגים וסובר שהן טהורים ומשתכח שהן טמאים א"כ מאי דחו דהוי משאצל"ג הא לפי מחשבתו שחשב שהדגים טהורים אף שמשתכח שהדגים טמאים והוי מלאכה שלא לצורך לא הוי משאצל"ג וכמ"ש תוס' שבת (דף קו ד"ה החובל) דחובל ומבעיר באיסורי הנאה חשוב מלאכה הצריכה לגופה כיון שחשב שהוא היתר הנאה יעו"ש דדמי להשוחט פסח בשבת ונמצא טרפה בגלוי דחייב כדאיתא בפסחים (דף עג) והשוחט בהמה ביו"ט בחזקת כשרה ונמצאת טרפה דהוי מלאכה ביו"ט שלא לצורך ולא אמרינן דהוי משאצל"ג כדאיתא בביצה (דף לג). וצ"ל דס"ל להי"א דלא חיישינן שמא יסבור שהן טהורים וימצאו שהן טמאים אלא חיישינן שמא יעלה במצודתו דגים טמאים שלא במתכוין כלל והוי מלאכה ביו"ט שלא לצורך ואהא שפיר מדחי בתוס' דהוי משאצל"ג דכיון שאינו מכוין כלל לצידת דגים טמאים בוודאי חשיב משאצל"ג וכמ"ש הפוסקים. אבל קשה לי דאם נתכוין לצוד דגים טהורים ועלה בידו דגים אחרים טמאים א"כ דמי לנתכוין לחתוך את התלוש וחתך מחובר אחר דקיי"ל בשבת (דף ע"ג) דפטור משום דלא קמכוין לחתיכא דאיסורא וא"כ בל"ה ליכא למיחש להכי ולמאי הוצרכו להקשות משום דהוי משאצל"ג. ואפשר לומר בכוונת דה"ת עפ"י דבריהם בביצה (דף לג) גבי מדורא ביעי ופוריא ממטה למעלה אסור דקעביד אהל ופרש"י שם דזה כר"י דס"ל דבר שאין מתכוין אסור דהא לא קמכוין לאהל ותוס' שם כתבו דגם לר"ש ניחא דרק אם נעשה דבר שאינו מתכון לעשות כגון גורר אדם מטה כסא וספסל ואינו מתכון לעשות החריץ אבל הכא הא עושה מה שמכוין לעשות יעו"ש ולפי"ז י"ל דבמלאכת צידה עיקר החיוב הוא מה שפורש את המצודה ובשעת פרישתו ניצד אבל אם אח"כ ניצד פטור כמש"כ תוס' שבת (דף יז) ובמג"א (סי' שטז סק"ט) כתב הטעם משום שאינו יודע אם יצוד ובמה"ח (מצוה לב) מביא בשם כמה אחרונים דאף אם שיודע שיצוד מ"מ כיון שניצד מעצמו בלי שום מעשה דפטור יעו"ש וא"כ כיון שעיקר החיוב הוא על פרישתו את המצודה וא"כ אם יצוד דגים טמאים הוי שפיר מלאכה ביו"ט שלא לצורך ולא שייך לומר דהא אינו מתכוין לצידת דגים טמאים דהעיקר חייבו רחמנא על המעשה שפירש את המצודה והא עושה מה שמכוין לעשות ודמי שפיר למדורא ביעי ופוריא דאף שלא מכון לאהל מ"מ כיון שעושה מה שמכין לעשות לא הוי דבר שאינו מתכון א"כ ה"נ גבי מלאכת צידה ושפיר הוצרכו למדחי משום דהוי משאצל"ג דכיון שאין לו צורך בצידת דגים טמאים הוי משאצל"ג ולא כוי מלאכת מחשבת אבל אינו מתכון לא שייך בהא דהא עושה מה כוין לעשות ואהא חייבו רחמנא וא"ש

עוד נ"ל בישוב דה"ת ביצה שם עפ"י דה"ת שבת (דף עג ד"ה אלא) ותמצית דבריהם דהיכי שמכוין למלאכת היתר