גנת ביתן קה

כל אחד הולך ומפיל עצמו לגייסות דאטו בשופטני עסקינין שיחשוב העבד שיפדאוהו לשם ב"ח ויניח מעותיו על קרן. הצבי אלא משום דיש מצוה לפדות את העבדים יחשוב העבד שיפיל עצמו לגייסות ובשביל המצוה יפדאוהו לשם בן חורין וא"כ תליא שפיר הא דחזקיה משום דכשם שמצוה לפדות כו' ומאי פריך מאי כשם משום דחזקיה הוא הא י"ל דהא בלא הא לא סגיא דמשום שיש מצוה לפדות את העבדים משו"ה איכא הא דחזקיה וכמ"ש א"ו מוכח שפיר כפרש"י. וכ"ת דגם כשפדאו לשם עבד ישתעבד לרבו ראשון משום דחזקיה דיפיל עצמו לגייסות כדי שירויח לענין מציאה ומתנה או בשביל שנאה וכשפדאו לשם עבד בוודאי יוכל העבד לחשוב שיפדאוהו מן הגייסות משום שישים הפודה עינו בעבדות ושפיר פריך דא"כ מאי כשם שמצוה לפדות את ב"ח כך מצוה לפדות את העבדים הא משום דחזקיה הוא דלפי"ז לא בעינן מידי האי כשם להא דחזקיה והנה אבי מורי הרז"ל כתב לי דמדה"ת שם ד"ה דילמא דכתבו דלאביי אמרינן הטעם דילמא מימנעו ולא פרקי אלא כשפודאו לשם מצוה לשם ב"ח הרי אף דתנא קמא לא ס"ל דכשם שמצוה לפדות את ב"ח כך מצוה לפדות את העבדים מ"מ כשפודאו לשם ב"ח הוי מצוה א"כ לפי"ז אין להוכיח מידי דשפיר פריך מאי כשם משום דחזקיה הוא דאף אם לא נימא כשם מ"מ איכא דחזקיה שיחשוב העבד שיפדאוהו לשם ב"ח לשם מצוה דלשם ב"ח הוי מצוה לכו"ע עכ"ד אאמו"ר זללה"ה. ולכאורה דבריו נכונים מאד אבל לענ"ד נראה דלפדות מגייסות לחרות לא הוי מצוה יותר מלפדות מגייסות לעבדות דהא בעבדים לאו מצוה להוציא לב"ח דהא קיי"ל המשחרר עבדו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו ועיקר המצוה לפדות מגייסות שלא ישתקע בין העכו"ם כמו בשאר פדיון שבוים דהוי מצוה רבה שלא יטמע בין העכו"ם והא דפליגי ת"ק ורשב"ג אם אמרינן כשם היינו משום דעבד אינו מחויב בכל המצוות כבן חורין ס"ל לת"ק דלא הוי מצוה לפדותו מן הגייסות דלא דמי. לאשה דאינה מחויבת בכל המצות ויש מצוה לפדותה י"ל דבאשה יש חשש קלון ורשב"ג קסבר דכשם שמצוה לפדות את ב"ח כך מצוה לפדות את העבדים אף שאינו מחויב בכל המצוות שבתורה אבל לפדות עבד לשם ב"ח לא הוי מצוה יותר מלפדות לשם עבד. והא דכתבו תוס' שם דדילמא מימנעי ולא פרקי אינו אלא כשפדאו לשם מצוה לשם בן חורין היינו דמי שנותן עיניו בעבדות לא שייך דילמא מימנעי ולא פרקי ואלא מי שפודאו לשם מצוה גרידא שיחשוב דעביד מצוה שפודאו לשם בן חורין ואם ישתעבד לרבו ראשון איכא חשש דילמא ממנעי ולא פרקי אבל באמת י"ל למ"ד דאין מצוה לפדות את העבדים ליכא מצוה אף כשפודאו לשם ב"ח וכמ"ש. וכן מצאתי בחדושי רשב"א ובפנ"י דמשמע בזה כדברי יעו"ש. ולפי"ז שפיר יש להוכיח מהא דפריך לרבא מאי כשם משום דחזקיה הוא כפרש"י וכר"ת בתוס' שם וצ"ע בזה

ואכתוב בזה שני הערות קצרות א) בירושלמי ריש גיטין איתא כתבו וחתמו בתלוש חיברו ותלשו ונתנו לה מה אמר בה ר"י כתבו בתלוש חיברו ותלשו וחתמו ונתנו לה מהו ובחדושי הרשב"א כתב דעיקר הספק הוא אי אמרינן דמחוסר תלישה קודם הנתינה מקרי מחוסר קציצה או דקפדינן רק היכי דמחוסר קציצה בשעת כתיבה וחתימה אבל מה שמחוסר תלישה אחר הכתיבה והחתימה לא קפדינן מידי וכתב הרשב"א הא דלא מיבעי' בתלמודא דידן משום דשמיעא להו דמחוסר תלישה קודם הנתינה אחר הכתיבה והחתימה לאו מחוסר קציצה מקרי מהא דתנן (דף כא) ר"י אומר עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש וקשה הא כיון שכתיבתו בתלוש א"כ אי אפשר שיהי' חתימתו במחובר וצ"ל שאחר כתיבתו חיברו ואח"כ חתמו וקקפיד דווקא שיהי' הכתיבה והחתימה בתלוש משמע דאחר הכו"ח לא קפדינן כלל אם חברו ותלשו יעו"ש וצריך טעם אם מוכח ממתני' כמ"ש הרשב"א מאי איבעי להו להירושלמי. ונ"ל דבאמת בעיקר קו' תוס' ורשב"א גיטין שם שהקשה על הא דקאמר ר"י במתני' שם עד שתהא כו"ח בתלוש הא כיון שהי' הכתיבה בתלוש א"כ איך הי' החתימה במחובר י"ל דמשכחת דעדים חתמו עצמם במחובר בתחלה על נייר חלק ואח"כ תלשו וכתבו על החתימה שחתמו עצמן את תורף השטר ושפיר קאמר עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש דלפי"ז משכחת שפיר דהוה הכתיבה בתלוש והחתימה במחובר וצ"ל הא שלא תירצו הכי תוס' ורשב"א די"ל דס"ל כמ"ש הב"ח מובא בקצה"ח (סי' מה) דבעינן בשטר שיהי' מקודם הכתיבה של השטר ואח"כ החתימה אבל אם קדמו הכתיבה להחתימה לאו כלום הוא דבשעה שחתמו הי' הנייר חלק ואח"כ שכתבו השטר אין החתימה חוזר וניער יעו"ש. וא"כ לפ"ז לא מצו תוס' ורשב"א למוקים הא דתנן במתני' עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש דהי' מקודם החתימה במחובר ותלשו וכתבו השטר דכה"ג לא מהני כלל מש"ה הוצרכו לפרש שמשכחת שאחר כתיבתו חיברו ואח"כ חתמו וז"ב. והנה בקצה"ח שם כתב דמ"ש הב"ח דהחתימה קודם הכתיבה לא מהני תליא בפלוגתא שפליגי בגט מקושר אם מקיימין השטר מהעדים החתומים למעלה ובשעה שחתמו בשטה ראשונה ושני' עדיין לא נכתב כתיבת התורף שמו ושמה וא"כ מוכח דגם אם קדים החתימה להכתיבה מהני ולמ"ד דמקיימין בגט מקושר בהעדים החתומים למטה י"ל שפיר כמ"ש הב"ח בעדים החתומים על נייר החלק ואח"כ כתבו השטר אין החתימה חוזר וניער יעוי"ש. ולפ"ז י"ל דהירושלמי ס"ל דבגט מקושר מקיימין מהעדים שלמעלה ולא איכפת לן מה שחתמו קודם שנכתב כתיבת התורף שמו ושמה ומשו"ה שפיר איבעי' להו כתבו וחתמו בתלוש חיברו ונתנו לה מה אמר ר' יהודה דאין למיפשט מהא דקאמר ר' יהודה עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש דמשכחת שחיברו אחר הכתיבה והחתימה די"ל דמשכחת שחתמו במחובר ואח"כ תלשו וכתבו דעדים שחתמו מקודם הכתיבה מהני וא"כ שליכא למיפשט ממתני' דר' יהודה שם שפיר מיבעי' להירושלמי. אבל הש"ס דידן דס"ל דבגט מקושר מקיימין מעדים שלמטה א"כ י"ל שפיר דעדים שחתמו מקודם שכתבו אין החתימת חוזר וניער וכמ"ש הב"ח. א"כ בע"כ צ"ל דהמתני' דר"י דקאמר עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש דמיירי שאחר הכתיבה והחתימה נטעו ותלשו ונתנו לה א"כ מוכח שפיר דלא קפדינן אמחוסר קציצה אחר כתיבה וחתימה ומש"ה לא איבעי' להו לבעל הגמרא דידן וכמ"ש בחידושי רשב"א. אבל עדיין צ"ע מה שכתב הקצה"ח (סי' מה) דבפ' גט פשוט פליגי בגט מקושר אם מקיימי מעדים שלמטה או של מעלה ובתוס' פ' גט פשוט (דף קסא) כתבו בהדי' דבש"ס גיטין (דף פא) איתא דמכל תלתא מקיימין וניקיים השטר בשלשה של מעלה לכו"ע וכן איתא בירושלמי פ' הזורק אם קושר ג' הראשונים וחותם אפי' מיקשר ומיחתם כמה כשר ובשה"ק כתב דמוכח שי' הירושלמי דאין מקיימין אלא מג' הראשונים ופליגי הבבלי והירושלמי אם מכל תלתא מקיימין או דווקא מג' הראשונים, אבל בהא ליכא פלוגתתא גם בבבלי וירושלמי ולכו"ע מקיימין מג' שלמעלה וצ"ע

ב) הרא"ש בפ' שור שנגח את הפרה הוכיח דלרבא שס"ל (דף מז ע"ב) גבי הקדר שהכניס קדרותיו דברשות קיבל עליו בעל החצר שמירת קדירות אפי' נשתברו ברוח לרבנן במתני' שם אבל בעל הקדירות לא קביל עלי' מידי ס"ל דלרבי דס"ל במתני' שם דברשות לא קביל עליו בעל החצר שמירת קדירות ס"ל דקיבל עליו בעל הקדירות שמירה דעיל ונטר לך קאמר בין שלא יוזק בין שלא יזיק יעו"ש שהוכיח מהא דאיתא שם (דף מח ע"ב) כנוס שורך ושמרו הזיק חייב הוזק פטור כנוס שורך ואני אשמרנו הזיק פטור הוזק חייב ופרכינן רישא רבנן וסיפא רבי והנה מאי קאמר רישא רבנן הא לא קשה כלל רישא לסיפא וכולה רבי היא ובסתמא שניהם