גנת ביתן קא

שליחות איתרבאי ובין חצר של המוכר ובין חצר של הלוקח קונה משום שליחות א"כ דמי שפיר למי שנתן לשליח דבר למוכרו ואח"כ א"ל אחד תהי' שלוחי לקנות דכתב הש"כ (סי' קפה) דלא מהני קנין השליח משים דלא חזרה שליחות אצל הבעל ה"ה גבי חצר כה"ג לא מהני וכמ"ש האבני מלואים שם. ולפי"ז מיושב שפיר מה שהקשו על הש"כ מהא דגיטין (דף עז) דאמרינין דגיטה וחצרה באין כאחד והאחרונים כתבו לחלק דבגט אשה שאני ולפמש"כ הדברים מתובלין בתבלין דדווקא בגט אשה דחצר דאיתתא משום ידה איתרבאי א"כ י"ל כמ"ש האב"מ דחצר הבעל הוי שליח והוי שליחות מן הבעל ליד האשה דחצירה דידה כידה אריכתא הוא יעויי"ש. אבל משא"כ בקנינים דחצר דגברא משום שליחות איתרבאי א"כ י"ל שפיר דמשום דלא חזרה שליחות אצל הבעל לא מהני לקנות משום חצר דשליחות וכמ"ש. ולפי"ז י"ל אם יקנה החצר בכסף או בשטר ויעמוד בצידו דקיי"ל דהיכי שעומד בצדו קונה מטעם יד יוכל שפיר לקנות המטלטלין והחצר כאחת דדמי לגט אשה דדיוקא חצר המשתמר ואינו עומד בצדו דמטעם שליחות הוא קונה י"ל כמ"ש הש"כ דכאחת אינו קונה החצר והמטלטלין משום דלא חזרה שליחות אצל הבעל משא"כ כשעומד בצידו דמטעם יד קונה. ולפי"ז יש ליישב הקושיות שהרבו להקשות האחרונים על הש"כ דמיירי כה"ג היכי שנקנה החצר בתורת יד ולא בתורת שליחות ויש להאריך בזה וקצרתי

סימן לא

בו יבואר בענין אין כופר משתלם אלא לאחר מיתה

במ' גיטין (דף מג) מוקי הא דתניא המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו דמיירי שעשאו טרפה ומאי יורשיו היינו נפשי' ואמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דיורשיו קתני ועוד הא כופר אינו משתלם אלא לאח"מ. והקשה בשו"ת הגרעק"א (סי' רד) מהא דאמרינן ב"ק (דף מב) מ"ט דכופר אינו משתלם אלא לאח"מ משום דאמר קרא והמית איש או אשה השור יסקל וגם בעליו יומת ופירש"י שם אע"ג דכתיב והמית נימא כיון דאמדוהו למיתה לישתלם מחיים דמהשור יסקל מוכח שפיר דאינו משלם כופר באמדוהו למיתה דקיי"ל כמיתת בעלים כך מיתת השור ורוצח אינו נהרג עד שימות הנרצח לגמרי. וא"כ צ"ל דתליא האי דינא דאין כופר משתלם אלא לאחר מיתה בפלוגתא דר"א ורע"ק בב"ק (דף מב) אם איכא כופר היכי שאין השור בסקילה ולר"א דס"ל שלא במתכוין איכא כופר ס"ל דלא תליא כופר לסקילת השור וא"כ ה"נ באמדוהו למיתה י"ל לדידי' דג"כ משלם כופר. וא"כ מאי פריך רבא הא אין כופר משתלם אלא לאח"מ דילמא אתיא הברייתא כר"א ושפיר יש לאוקמי לדידי' שעשאו טרפה

ול"נ דלק"מ דבתד"ה אמר רבא (דף מג שם) כתבו דהאי הקישא השור יסקל וגם בעליו יומת כ"ז שהשור בסקילה בעלים משלמים כופר אין השור בסקילה אין בעלים משלמים כופר ס"ל גם לר"א. אלא שס"ל דמריבויא דאם כופר מרבינן דשלא במתכוין אף שאין השור בסקילה הבעלים משלמים כופר וא"כ לא מרבינן רק לשלא במתכוין לחוד אבל כשעשאו טרפה או שאמדוהו למיתה י"ל דלכו"ע דאינו משלם כופר אלא לאחר מיתה דלכו"ע יש למילף הקישא דהשור יסקל דכשם שסקילת השור אינו אלא לאחר מיתה דכמיתת הבעלים כך מיתת השור ורוצח אינו נהרג עד שימות הרוצח לגמרי ה"ה אינו משלם כופר אלא לאחר מיתה אף דכתבו בחד תירוצא די"ל דר"א דס"ל דכופר חייב אף בשלא במתכוין אף דאין השור בסקילה משום דלא ס"ל כלל הקישא דהשור יסקל דמקשינן כופר לסקילת השור. אבל הא מסקי שם התוס' דטעמא דר"א הוי רק משום דדריש אם כופר לחייב כופר אף שלא במתכוין או עפ"י ע"א ועפ"י בעלים וכמ"ש. וכן מוכח מדה"ת (דף מה) ד"ה נקי שהקשו אמאי לא מוקי ר"א נקי מדמי עבד ותירצו דס"ל דקנס של עבד אינו משלם כשאין השור בסקילה וכופר משלמין משום דרבינן מריבויא דאם כופר אבל אם עבד לא דריש. וא"כ מוכח דטעמא דר"א משום דריבויא דאם כופר כמ"ש תוס' בסוף דבריהם שם דלתי' קמא דר"א לא מקיש כלל כופר לסקילת השור א"כ אין לחלק בין קנס לכופר דבשלמא אם נימא דמקיש כיפר לסקילת השור אלא שמרבי מאם כופר יש לחלק שפיר דאם כופר דריש ואם עבד לא דריש כדאמרינן שם (דף מג) דאם כופר כתב במקום תשלומין ואם עבד לא כתב במקום תשלומין. אבל אם נימא דר"א לא מקיש כלל מיתת הבעלים לסקילת השור א"כ ה"ה גבי קנס של עבד דינא הכי ותיקשי אמאי לא דריש ר"א נקי מדמי עבד. אלא וודאי מוכח דר"א מקיש שפיר כופר לסקילה והא דמחייב בשלא במתכוין אינו אלא משום ריבוייא דאם כופר. ולפי"ז מיושב שפיר קו' השו"ת הגרעק"א שם דלענין כופר אין משתלם אלא לאחר מיתה שפיר י"ל דלכו"ע ס"ל הכי משים הקישא כופר לסקילת השור וא"כ ניחא שפיר הא דקאמר רבא התם שתי תשובות בדבר דכופר אין משתלם אלא לאח"מ

עוד נ"ל ליישב קו' השו"ת רעק"א שם דאף אם נימא כסברת תוס' שם דר"א דמחייב כופר שלא בכוונה משום דלא מקיש כלל כופר לסקילת השור מ"מ י"ל דכופר אין משתלם אלא לאחר מיתה משום האי קרא גופי' דהמית איש או אשה מה איש נזקיו ליורשיו אף אשה נזקי' ליורשי' והבעל לא ירית לה דאין הבעל יורש בראוי כבמוחזק הרי דכופר הוי ראוי. וא"כ מהא גופא יש ללמוד דכופר אין משתלם אלא לאח"מ דאם כופר הי' משתלם כשאמדוהו למיתה א"כ לא הוי ראוי. ובתוס' שם הקשו באמת דלמאי צריך קרא והמית הא נפקא לן מקרא אחרינא בב"ב (דף קיג) דאין הבעל יורש בראוי כבמוחזק יעוי"ש בתוס'. ולפמש"כ י"ל דזה גופא קמ"ל קרא לר"א דלא מקיש כופר לסקילת השור והו"א דכופר משתלם כשאמדוהו למיתה. קמ"ל מקרא והמית איש או אשה דמה איש נזקיו ליורשיו אף אשה נזקיה ליורשי' דכופר אין משתלם אלא לאחר מיתה. ומיושב קו' השו"ת רעק"א

והנה כתבתי מכבר להקשות בהא דתני ר"א בעל השור נקי דפטור מחצי כופר וא"ל רע"ק והלא הוא עצמו אינו משלם אלא מגופו הביאהו לב"ד וישלם לך וא"ל אין דיני בזה אלא כשהמית עפ"י ע"א או עפ"י בעלים ופריך עפ"י בעלים מודה בקנס הוא ומשני קסבר כופרא כפרה. וקשה טובא לפי דס"ד דהש"ס דכופרא ממונא א"כ ממילא בתם הוי קנסא וכיון דאין כופר משתלם אלא לאח"מ וא"כ למאי בעי קרא דפטור מחצי כופר הא בל"ה אין אדם מוריש קנס לבניו. ולסברת תוס' ב"ק (דף מג שם) דר"א דמחייב כופר שלא במתכוין או עפ"י ע"א ועפ"י בעלים הוא משום דלא ס"ל כלל הקישא דכופר לסקילת השור י"ל דה"ה לא מקיש לענין כופר אין משתלם לאח"מ ובעי שפיר קרא דתה פטור מחצי כופר באמדוהו למיתה ונגמר הדין בחיי הנרצח וכה"ג כשעמד בדין קיי"ל בכתובות (דף מג) דאדם מוריש קנס גם לבניו. אבל לפמש"כ להוכיח דלכו"ע ס"ל דכופר אין משתלם אלא לאח"מ והעיקר כמ"ש תוס' דגם ר"א מקיש כופר לסקילת השור והא דמחייב כופר היכי שאין השור בסקילה אינו אלא משום ריבויא דאם כופר וכמ"ש וא"כ תיקשי טובא דא"כ למאי בעי קרא למיפטר תם מחצי כופר