גזע ישי צד

דמי לשני עבדים של שני בני אדם. ואפשר דזאת היתה כונת הגאון מהרש"א ז"ל שכתבנו דבריו לעיל במ"ש ע"ד התוס' דקושייתם אינה מבוררת לן וכו' והיינו דגם איהו ז"ל פשיטא ליה הכי בכונת דברי דש"י ז"ל דאו או קתני ושכן הוא נמי דעת התוס' ז"ל בכונת דברי רש"י ז"ל ומאי דמקשו ע"ד רש"י כוונתם כדכתיבנא. ולהכי כתב הגאון ז"ל ע"ד דקושייתם אינה מבוררת דהא ע"כ כל אדון ואדון רוצע עבדו הוא ולא שלוחו מגזירת הכתוב דכתיב אדוניו והו"ל כשני כהנים וכו' וא"א כלל לו' בדברי רש"י ז"ל דמאי דכתב ובאדון א' רצ"ל דבשני עבדים של שני בני אדם ורצען אדון אחד בשליחות חבירו כאחת שפיר דמי ולהכי מקשו עליה תוס' כאמור. דהא ליכא למימר כלל בדברי רש"י ז"ל משו' דאעיקר' אי אפשר לרציעת עבד ע"י שליח משו' דכתי' אדוניו ולא בנו ולא שלוחו כדאי' במכילת' ופס' כן הרמב"ם זה אפשר לומר בכונת דברי הגאון מהרש"א ז"ל. דמיהו מאי דמקשה מהא דדרשינן במכילת' אדוניו ולא שלוחו אי מהא ל"ק על התוס' כל כך דבירוש' פ"ב דקדושין איתא להך מילתא דרציעה ע"י שליח בפלוגתא דתנאי דאית תניי תני ורצע לרבות השליח עד כדון כר"ע כר"י אדוניו כל שהוא בא מחמת אדוניו יע"ש בפי' פני משה הרי דלרע"ק ור"י איתה לרציעת עבד ע"י שליח. והנה כי כן י"ל דס"ל להתוספות להלכתא כרע"ק ור"י דסברי דיש רציעה ע"י שליח

והנה לפי מאי דכתיבנא בכונת דברי התוס' ז"ל איכא למיפשט מהכא להאי ספיקא דילן אם לגבי שליח איכא להאי כללא דאין עושין מח"ח דלפי האמור הנה מקום אתנו למימר דהאי מילתא במחלוקת היא שנוייא בין רש"י והתוס' ז"ל הנז' דלדעת התוס' ז"ל גם בשליח איכא משום אין עושין מח"ח ומשו"ה הוא דקשיא ליהו על רש"י זל הכי כדכתיבנא כונת קושייתם. אמנם רש"י זל י"ל דס"ל דבשני עבדים של שני בני אדם נרצעין כאחד ע"י אדון אחר בשליחות האדון חבירו ואין בזה משו' אין עמח"ח כיון דהרוצע העבד של חבירו שליחות דאדון חבירו בעלמא הוא דעביד ולא עליה דידיה רמיא מצוה זו

האמנם עיקר מאי דכתיבנא בביאור כונת דברי התוס' בהקשותם על רש"י ז"ל ליתא כלל והוא דלפע"ד עיקר האי קושיא דהקשה הרב מ"ל ז"ל על דברי רש"י אשר מכחה הכריח דרש"י ז"ל או או קתני אחרי המחילה רבה מכבוד רבנותיה דמר דלא קשיא ולא מידי והיה בהניח הנחה סוברת דכשם דברציעה אסור לו להאדון לרצוע שני עבדיו כאחד משו' אין עמח"ח הכי נמי אסיר ליה לאדון להגישם לשני עבדיו להב"ד שניהם כאחד אע"ג דאח"כ רוצעם בזה אחר זה. משום דבמה שמגישם להב"ד כאחת הוא עביד נמי להאי איסורא דאין עמח"ח דהא הגשתו לעבדו לב"ד נמי מצוה דרמיא על האדון היא כדכתיב והגישו אל האלקי"ם ודרשינן במכילתא אצל הב"ד כדי להמלך במוכריו וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"א מה' עבדים ריש הלכה ט' וכיון שכן שהגשתו לעבדיו אצל הב"ד נמי מצוה דרמיא עליה דהאדון היא ממילא הרי הוא כמבואר דלא שרי ליה למרייהו דתרי עבדי להגישן להב"ד שניהם כאחד לב"ד אחד משום אין עמח"ח ומעתה הרי לך דברי רש"י ז"ל בהני מילי דכת' וכן בעבדים בב"ד א' ובאדון א' מבוארים באר היטב ולאו או או קתני אלא כולה חדא מילתא הוא והכי קאמר דבשני עבדים בב"ד אחד ובאדון אחד דהני שני עבדים הם של אדון א' והגישם כאחת לב"ד א'. אע"ג דרוצעם בזה אחר זה אכתי עבד מח"ח במה שהוא הגישם לב"ד א' שניהם כאחד הא בשתי בתי דינים כלומר אם גם הגשתם לא הוו כא' ליכא מח"ח לא בהגשתם לב"ד ולא ברציעה כיון דהגשה הוה לשני בתי דינים ואינה כאחת והרציעה רוצען בזה אח"ז. אמנם אם ברציעה רוצען כאח' פשיט' דאע"ג דהגישם אצל הב"ד בזה אחר זה אכתי עבר על אין עמח"ח ברציעה שרוצען כאחת וכן אם הם שני עבדים של שני בני אדם אף ע"ג דהם הגישום לשניהם כאחד להב"ד א' לא הוי מח"ח שהרי כל אדון ואדון מגיש עבדו לב"ד ורצעו. זה נר' פשוט וברור בכונת דברי רש"י ז"ל. והשתא גם דברי התוספו' ז"ל הרי הם מבוארים ומקשו שפיר דניהי דבשני עבדים של שני בני אדם אפילו בב"ד אחר האדונים לא עבדי איסורא דאין עמח"ח הרי שני מצורעי' כיון דכל מצורע ומצורע עביד מצו' טהרתו לנפשיה הוא דעביד דמו לשני עבדים של שני בני אדם. וכיון דבשני מצורעים להיות שאין יכולין ליטהר אלא ע"י כהן הוי כאילו גם הכהן עסוק בעיקר האי מצוה דטהרת מצורע ואסור ליה לכהן לטהר שני מצורעין כאחד משום דאיהו עביד איסור' דאין עמח"ח. ה"נ בשני עבדים של שני בני אדם נמי איך הותר להם לב"ד לעשות מח"ח כיון דא"א להם להאדונים לקיים מצותם בלתי הב"ד והו"ל השני אדונים כשני מצורעים והב"ד ככהן וכי היכי דגבי שני מצורעין אסיר ליה להכהן לטהרן כאחד משום ליתא דידיה דאיהו עביד בהכי מח"ח. ה"נ בשני עבדים של שני בני אדם לפני ב"ד א' הרי הב"ד עושה מח"ח זהו ברור בכונת דברי התוספות ז"ל.