גזע ישי עח

הצווי להקדימו לשאינו תדיר וכן מקודש לשאינו מקודש אפילו שבאה לידו תחלה המצוה דלאו תדיר יש לו להעביר עליה ולדחות' כדי לקיים המצו' דהיא תדיר דבאינו תדיר לגבי תדיר ליתא להאי כללא דאין מעבירין ע"המ אלא אדרב' ידחה האינו תדיר שבאה לידו תחלה מפני קיום מצוה האחרת דהיא תדיר ובתדיר ומקוד' 'ספיק' הוא איזו היא שהקדימתו תור' והיינו הך בעיא דתמידין ומוספין דפ' התכלת דלא איפשיטא וכיון דלא איפשיטא ליכא בהו משום אין מעבירין ע"המ ולא מחייב להקדי' את זו שבאה לידו תחלה אלא הרשות בידו לעשות מה שירצה ואיזו שירצה יקדים. ועיין בתוס' ביומא דל"ג ע"א סוף ד"ה אין מעבירין ע"המ ולקמן בסי' כ"ד מ"ש שם בס"ד

כ"א אין מעבירין ע"המ. נסתפקתי בתרי מצות דחד מינייהו בא צוויה בפירוש בתור' ואידך לא בא צוויה בפירוש אלא היא נלמדת באחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם ופגע בזו שלא בא צוויה בפירוש בתורה תחלה אם יש במצוה זו דנלמדת באחת מהי"ג מדות לגבי מצוה שבא צוויה מפורש בתורה משום אין מעבירין ע"המ ואינו רשאי להעביר ולהניח מצוה זו דבא צוויה מלמוד דמדה מהי"ג מדות כדי לקיים מצוה אחרת שבא צוויה בפירוש בתורה או דילמא כיון שזו מצוה שלא בא צוויה בפי' בתורה וזו מצוה שבא צוויה מפורשת בתורה אותה שבא מפורשת צוויה בתורה חמירה מזו שאינה באה אלא מכח למוד באחת מהמדות וכאלו בא מפורש בתורה להקדים למצוה זו להאחרת כיון דהקפידה התורה לכתוב זו טוויה בפי' ולא להאחרת וליכא בזו שלא נכתב' בפי' משום אין מעבירין ע"המ דאדרבה יש לו לדחות מצוה זו שבאה לידו והיא לא באה אלא מכח למוד מהי"ג מדות כדי לקיים המצוה האחרת שבא צוויה בפירוש בתורה ועדיפא וחמירא ולה משפט הקדימה

ולפום ריהטא נראה דליכא במצוה. שלא בא צוויה בפירוש בתורה לגבי מצוה שבא צוויה בפי' משום אין מעבירין ע"המ כי מצוה זו שבא צוויה בפי' בתור' יש לו להקדים דחמיר' מאידך וכדמוכח מהא דפסק מור"ם ז"ל בהגהה בא"ח סי' תר"ח לענין מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין דאפילו באיסור דאורייתא שלא בא איסורו בתורה בפי' אמרי' מוטב וכו' אבל באיסור שבא מפורש בתורה לא יע"ש. אלמא דאיסור שבא מפורש בתור' חמיר מאיסור שלא בא מפורש בתורה אלא דילפינן ליה מאיזה למוד ומינה נמי לענין מצות עשה דזו שכתוב צוויה בפי' בתורה חמיר מזו שלא בא צוויה בפי' בתורה

והנה בתרתי מצות דאחת כתובה בפי' והשניה אינה כתובה אבל היא נלמדת מזו שכתובה נ"ל פשוט וברור דאף שבאה אותה שאינה כתובה לידו דליכא בה משום אין מעבירין ע"המ אלא יש לו להעביר עליה ולדחותה מפני אותה המצוה הכתובה בפי' והיא המלמד להאחרת ואמינא לה ממ"ש התוס' ז"ל ביומא דל"ד ע"ב עלה הא דת"ר ונסכו רביעית ההין ילמד של שחרית משל ערבית רבי אומר ערבית משל שחרית וכו' וכתבו התוס' ד"ה רבי אומר של ערבית משל שחרית נ"ל דאיכא בינייהו צבור שלא היה להם נסכים אלא לאחד מהם למ"ד דגמר של ערבית משל שחרית א"כ של שחרית עיקר ויקריבו שחרית ולמ"ד גמר שחרית מערבית יקריבו ערבית עכ"ד ז"ל יע"ש. והשתא אם איתא דגם בכה"ג איכא משום אין מעבירין ע"המ כי פגע בזו שאינה כתובה אלא היא נלמדת מהאחרת הכתובה אף שהוא מעביר ומניחה כדי לקיים האחרת דהיא כתובה בפי' והיא המלמד לזו שבאה לידו תחלה א"כ כי לא היו להם נסכים אלא לאחד מהתמידים דינא הוה שבתמיד שבו פגע ברישא יקריב הנסכים כדי שלא יעביר על המצוה שפגעה בו תחלה וא"כ אכתי קשה דמאי נפקא מינה דהאי פלוגתא דרבי ות"ק אי גמר שחרית מערבית או ערבית משחרית דאי לענין צבור דאין להם נסכים אלא לאחד מהם לא נפקא לן מידי בהאי פלוגתא כיון דבתמיד שפוגעים ברישא יש להם להקריבם אם קאו בשחרית יש להקריב בשחרית ואם בערבית יקריבום בערבית דלא מצו להניחן משום אין מעבירין ע"המ אלא מבואר דכיון דחד יליף מחברי ליכא בהא דנלמד מחבריה אם יעבור עליו משום אין מעבירין ע"המ משום דזה שכתוב בפי' דהוא המלמד הוא העיקר ואידך שהוא הלמד הוא הטפל והעיקר חמיר מהטפל ולכן שפיר כתבו התו' דנ"מ לצבור שלא היה להם נסכים אלא לא' מהם וזה ברור

האמנם ליכא לאתויי מהא למצות דחד כתוב' בפי' ואידך נלמדת באחת מהמדות דשתי מצות דאחת נלמדת מחברתה שאני דכיון דאחת כתובה והיא המלמד והאחת לא כתיבא אבל נלמדת מהאחרת הו"ל הך דלא כתיבה טפל לגבה אידך דכתיב' ואיכא למימר דלהכי כתב רחמנא לזו והניח' לאידך שתלמד מינה ולא כתבו גם לזו או לא עשתה איפכא לכתוב לזו ולהניח האחרת שתלמד מזו למימרא שזו הכתובה היא העיקר ואידך טפל לה וכאילו כתבה התורה בפי' שמצוה זו הכתובה