גזע ישי סג

דארעא שאינה נעבדת שנה אחר שנה לעולם אלא אדרבה אורח ארעא הוא לעובדה שנה ולזורעה. ולהובירה שנה כי היכי דלא תכחוש ארעא וכמ"ש הרב מהרימ"ט ז"ל באופן דגבי שכירות שדה אין לומ' דקרוב לודאי הוא שיעבוד אותה בשנ' השמיט' נמי כי היכי די"ל גבי שכירות בהמה. אלא גבי שדה יש לו' שפיר מי ידע אם יעבדנ' הגוי בשביעי' ולהכי גבי שכירות שדה כולי עלמא יודו דלהשכיר לגוי שדהו בהבלעה ע"י שנים אחרות שרי ואף אם יהיה הדבר שהגוי יעבדנ' בשביעי' אין הישראל עובר בכך משום שביתת שדהו כיון דבע' שהישראל שכרה לו בסתם שכרה לו לכמה שנים וי"ל שהגוי לא יעבדנה בשביעית וכמו שסיים המב"יט ז"ל. כנלע"ד בישוב דברי הר' המבי"ט ובנו מהרי"מט ז"ל. ומה גם אם נצרף עוד דשביעית בזה"ז אינה אלא מדרבנן וכמ"ש המבי"ט ז"ל שם וכ"כ בנו מהרימ"ט זל שם דכ"ש דאתי שפיר טפי אלא דאין לנו צורך לזה כי בלאו הכי נמי ניחא וכדאמרן וכבר כתבנו לעיל דיש להוכיח כדברי המבי"ט ז"ל מהש"ס דע"ז. ואף שיש מקום לדחות להוכחתנו מהש"ס הנז' מ"מ דברי הר' המב"יט ז"ל עלו כהוגן כדבר האמור. ותו לא מידי

י"ד אדם מועד לעולם. אע"ג דאדם מועד לעולם בין ער בין ישן וכו'. היינו לענין לשלם מה שהזיק. אבל לענין שיתחיי' מדין מזיק בידים לא מתחייב מה"ט דאדם מועד לעולם כיון דהזיק שלא בכוונה ונפקא מינה לענין שמירה בבעלים דדוקא פשיעה בבעלים פטור. אבל מזיק בידים חייב היכא דהזיק שלא בכוונה כגון אשה שעושה מלאכה לבעלה ושברה כלים. דכיון דשלא בכוונה הזיקה פטורה. ולא אמרינן אדם מועד לעולם וחייבת דהזיקה חשיב אבל לא מזיק בידים. כ"כ הר' משנה למלך זל פכ"א מה' אישות הלכ' ט' ופ"ב מה' שכירות סוף הלכ' ג' ופ"ה מה' שלוחין ושותפים הלכה ב'. והנה הר' הגדול מהרימ"ט ז"ל בח"א סי' ל' נשאל על לאה בהיותה נשואה שרפה לבעלה את גדישו והזיקתו. ואח"ז בעל' גרש' ופרע לה כל כתובתה משלם. ואחר זמן רב רוצה בעלה לתבוע מאשתו ההיזק שעשתה לו. והשיב עז הר' ז"ל מה שהזיקה בהיותה תחתיו כל מה שלא היה במזיד אפילו בפשיעה פטור' וזה פשוט כמ"ש הר"מ ז"ל פכ"א מה' אישות וז"ל האשה ששברה כלי בעת שעשתה מלאכתה בתוך ביתה פטורה ואין זה מן הדין אלא תקנה שאם אין אתה אומר כן אין שלום בבית לעולם. והראב"ד ז"ל כתב לא מן השם הוא זה אלא מפני שהוא שמיר' בבעלים שהוא שכור לה בכל שעה וכו' יעש"ב. וראיתי להר' מחנה אפרי' ז"ל בחידושיו על מהרימ"ט ד"מ ע"ד שכתב ע"ד מהרימ"ט ז"ל אלו וז"ל וזה פשוט וכו' נ"ב אינו כן דכל שאינו בשעת מלאכה חייבת לשלם ולא עשו בה תקנה ומשום שמירה בבעלים אין לפוטרה דאדם מועד לעולם אבל כששברה כלים בעת שעשתה מלאכתה אין לחייב' מטעם זה א"ד ז"ל י"עש ולענ"ד מ"ש הר' מח"א זל כל כך בפשיטות ע"ד מהרי"מט דאינו כן דכל שאינו בשעת מלאכ' חייבת לשלם ולא עשו בה תקנה. אחר המחילה נראה דהא ליתא. דאיברא דהרמב"ם ז"ל כת' האשה ששברה כלי' בעת שעשתה מלאכותיה בבית. הרי כת' ואין זה מן הדין אלא תקנה שאם אין אתה אומר כן אין שלום בתוך הבית לעולם אלא נמצאת נזהרת ונמנעת מרוב המלאכות ונמצאת קטטה ביניהם הרי דעיקר טעם התקנ' הוה מטעם הקטטה והמריב' שיהא שיהא ביניהם וא"כ גם בשברה בשוגג שלא בשעת מלאכתה נמי אם תתחייב לשלם תהיה מריבה וקטטה ביניהם על שהוא מקפיד על מה ששברה כלים בשוגג. וכן מוכח מדברי הירושלמי דפרק הכות' דלאו דוק ששברה בעת שעשת' מלאכותיה גם מדברי הרשב"א ז"ל שהביא ה"ה ז"ל משמע דאפילו ששברה שלא בעת מלאכתה ומאי דכתב הרמב"ם ז"ל בשברה בעת שעשתה מלאכה לאו לאפוקי כששברה שלא בעת עשייתה מלאכותיה אלא אורחא דמלתא נקט דכדי שתהא שוברת כלים בבית בשוגג מסתמא יארע לה כן בעת עשותה במלאכותיה כי על ידי עסקה במלאכותיה באה לשבר כלים. באופן דממ"ש הרמב"ם ז"ל אינו מוכרח לו' דדוקא בשברה בשעת מלאכתה. גם מ"ש הר' ז"ל ומשום שמירה בבעלי' אין לפוטרה דאדם מועד לעולם אבל כששברה בעת שעשתה מלאכתה אין לחייבה מטעם זה. לענ"ד לא ידעתי טעם לחלוק זה. דאי אין לפוטר' מטעם שמירה בבעלים שלא בשעת מלאכתה אפי' לדעת הראב"ד מה"ט דאמ' מר דאדם מועד לעולם א"כ גם בעת עשיתה מלאכתה אמאי אין לחייבה מטעם זה לדע' הראב"ד ז"ל דלית ליה טעמ' דתקנה כיון דאדם מועד לעולם וכיון דאיכא להאי טעמא דאדם מועד לעולם גם גבי שמירה בבעלים לדעת הר' ז"ל מה לי שברה בעת עשית מלאכה או שלא בעת עשיית מלאכה סוף סוף אדם מועד לעולם ושוגג דיליה כמזיד. אלא נלע"ד דהר' הגדול מהרימ"ט ז"ל סבי"ל דלגבי שמירה בבעלים לא מתחיי' מה"ט דאדם מועד לעולם כיון דהזיק שלא בכוונה וכדברי הר' מ"ל ז"ל ולכן שפיר פטר הר' להאשה אף שהזיקה שלא בשעת מלאכתה בין לדעת הרמב"ם ובין לדעת הראב"ד ז"ל דלא שמיע ליה