גזע ישי נח

הר"ן הם לדידן דקי"ל כר"ש וקי"ל קא"נ וכו' אבל במתני' יודה דמיירי בכיבוי דהוי מד"ת מכח דברי התוס' וכן דייקי דברי הר"ן שכתב וכבוי דליק' הוי מד"ס לדידן דקי"ל כר"ש. ומהתימה על הרב איך לא זכר דברי התוס' שהכריחו הפך דבריו א"ד ז"ל י"עש. ואני אומר כי אדרבה דבריו הם שנפלאו ממני דלא השגיח בסיו' דברי הר"ן זל דסיים אבל לצרכינו אדרבה מחי' בידיה כדמוכח שמעתין. הנה דסיי' במאמרו כדמוכח שמעתין אשר מדבריו אלו מבואר יוצא דהר"ן ז"ל לא סב"ל כהתוס' אלא איהו ס"ל לקושטא דמילתא דמתני' ר"ש היא ובכבוי דליקה דרבנן. דבהכי שפיר כתב זל כדמוכח שמעתין מה שא"כ אי מתני' ושמעתין מיירי בכבוי דליקה ד"ת דליכא לאוכחי מידי וכאמור. ועל דברי הר"ן אלו הוא דמיוסד ראייתו של הרדב"ז ז"ל וזה פשוט וברור לענ"ד

ואולם בעיקר דברי הרשב"א והר"ן ז"ל הנז' דסברי רבנן לפרושי מתני' ושמעתין דפרק כ"כ כר"ש ובכיבוי דליקה. אני תמה דא"כ איך ניחא להו ליישב להאי שמעתא אפילו אי הוה בכבוי דרבנן דלא תיקשי מינה לסברת הרשב"א זל דהעלה בפרק חרש דאיסורא דרבנן ספינן לקטן בידים. וניחא להו דאפילו לפי סברא זו לא קשיא מהך שמעתתא אע"ג דמיירי בכבוי דרבנן משום דה"מ דאיסורא דרבנן ספינן להו בידים לצרכו אבל לצרכנו אדרבה מחי' בידיה. והא עיקרא דהאי סברא דכשהוא לצרכנו אפי' באיסורא דרבנן מחי' בידיה אינו מעיקר הדין לדעת הרשב"א וסברתו הנז'. אלא משום דילמא את למיסרך הוא דלצרכנו מחי' בידיה. וכדאמר הש"ס בפרק תולין גבי ההיא דכשות' בכרמא דרב משרשי' אשר משם עקר ראייתו של הרשב"א זל בסברתו דבאיסורא דרבנן ספינן ליה בידים. כאשר כתב הרשב"א זל שם בפרק חרש וז"ל ומיהו משמע לי דבאיסורין של דבריהם מותר לו' לו לאכול בפירוש דהא למ"ד בשל תורה ב"ד מצווין להפרישו בשל דבריהם. אין מצווין להפרישו כדמתרצי' הכא וכו' וכיון שכן כיון דקי"ל דאף בשל תורה אין ב"ד מצווין להפרישו בשל דבריהם מתירין בו דרגא אחת יותר ומתירין בו אפילו לו' לו לאכול. ויש לי ללמד מדאמרי' בשבת פ' תולין רב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק גוי וזרע ליה כשותא בכרמא ואקשי' וליתב ליה לתינוק ישראל ופרקי' אתי למיסרך ומאי קושיא ליתב ליה לתינוק ישראל דכיון דישראל גדול אסור מדרבנן אף לתינוק. ישראל אסור לומר לו לעבור ולזרוע. אלא ודאי כדאמרן דלא העמידו דבריהם ז"ל אלא אצל גדולים שבישראל ולא אצל קטניהם כנ"ל. ואף על גב דאסיקנא התם דאסור משום דאתי למיסרך. לא שייך ההוא טעמא דאתי למיסרך אלא בדבר שאינו לצורך התינוק אלא לצורך הגדול כההיא דרב משרשיא דזריעת הכשות לצורך רב משרשיא ולא לצורך הקטן ותדע לך וכו' א"ד ז"ל יע"ש. הנה דעיקר ראייתו דהרשב"א זל היא מההיא דפרק תולין דכי עושה לצרכנו דאסר הוה משום טעמא דדילמא אתי למיס' וכדקאמר הש"ס בפרק תולין. וכ"כ עוד הרשב"א בתשו' סי' צ"ב י"עש. וכבר כתבנו לעיל גם דברי הר"ן ז"ל דפרק תולין ובפרק מי שהחשיך דבא מפורש כן בדבריו דאף האי איסורא דכשהוא לצרכנו. אינו רק משום האי טעמא דדילמא אתי למיסרך ולא מעיקר הדין. וכן הוא מוכרח לומר לסברתו דהרשב"א הנז' דבאיסורא דרבנן ספינן ליה בידים. דאפילו כשהוא לצרכנו דמחינן בידיה אינו אלא מטעמא דדילמא אתי למיסרך. וכמי שבא מבואר בש"ס בפרק תולין בההיא דרב משרשי' אשר ממנה פנה וממנה יסוד סברתו של הרשב"א ז"ל כאמור וכיון שכן דלפי האי סברא דהרשב"א ז"ל דבאיסורא דרבנן ספינן ליה בידים. ואפי' כשהוא לצרכנו דמחי' בידיה. אינו אלא משו' טעמ' דדילמ' אתי למיסרך ולא מעיקר הדין. א"כ מתני' דפרק כל כת' בקטן שבא לכבות אין שומעין לו דקתני טעמו ונימו' עמו לפי ששביתתו עליהן. לפי האי סברא דהרש' ז"ל לא מתוקמא אלא בכבוי דאוריי' ולהכי שפיר קתני טעמ' דאיסורא בקטן שבא לכבו' לפי ששביתתו עליהן. דאי בכבוי דליק' דרבנן מיירי מתני' וכר"ש. א"כ לא שייך למימר ביה לה"ט דלפי ששביתתן עליהן. דמה"ט לא אמרי' ליה אל תכבה כיון דהוה איסורא דרבנן ואיסורא דרבנן ספינן ליה בידים נמי. ואי משום דהוא לצרכנו דאסיר גם באיסורא דרבנן. אינו מה"ט. דשביתתו עלינו אלא מטעמא אחרינא מבחוץ והוא משום דילמא אתי למיסרך כנז'. ואיך קתני תנא טעמא דמפני ששביתתו עליהן אלא מדקתני טעמ' דמפני ששביתתן ע"כ לומר אחת משתים. או דאפי' באיסור דרבנן אסיר לספויי לקטן בידים מדינא ודלא כהרשב"א או דמתני' ושמעתין מיירי בכבוי דליקה דאורייתא. ולא קשיא מינה להרשב"א זל. וא"כ איך כתבו הרשב"א והר"ן זל לפרושי לההיא מתני מתני' ומאי דקאמר עלה הש"ס כר"ש ובכבוי דליקה דרבנן. ושאפ"ה לא קשיא מינה לסברת הרשב"א זל דהעלה בפרק חרש משום דיש חלוק בין כשהוא לצרכו ובין כשהוא לצרכינו. הא כיון דמתני' קתני טעמא דמפני ששביתתו עליהן ליכא בהאי חילוקא