גזע ישי נו

דדילמא אתי למיסרך לא הוה מחי' בידיה אם בא לכבות לר"ש דס"ל כבוי מלאכה דרבנן. אלמא דמשום עיקר הדין דאנו מצווין על שביתתו ליכא למיסר במלאכה דרבנן. וא"כ עבד ערל נמי במלאכה דרבנן אין אנו מצווין על שביתתו וכיון דלא שייך גבי ה"ט דאתי למיסרך כדשייך גבי קטן גם כי עושה לצרכנו מלאכה דרבנן שרי ולא מחי בידיה וכן הוא מוכרח דע"כ דאין אנו מצווין על שביתת עבד במלאכות דרבנן. דאי גם במלאכות דרבנן אנו מצווין על שביתתו אמאי הוצרכו הרשב"א והר"ן ז"ל לומר טעמא דקטן משום דילמא אתי למיסרך. הא גבי עבד אע"ג דליכא ביא לה"ט דדילמא אתי למיסרך אפ"ה כיון שאנו מצווין על שביתתו גם במלאכות דרבנן אנו מצווין על שביתתו וא"כ קטן נמי דאנו מצווין על שביתתו כמו בעבד גם במלאכות דרבנן אנו מצווין על שביתתו כמו גבי עבד ואמאי הוצרכו לטעמא. דדילמא: אתי למיסרך אלא ע"כ דמשום מצות שביתתן עלינו ליכא למיסר אלא דוק' במלאכות דאוריית' אבל במלאכות דרבנן א"א מצווין על שביתתן לא בעבד ולא בקטן ולהכי הוצרכו למימר טעמא דאיסורא דקטן בכיבוי דרבנן משום גזירה דדילמא אתי למיסרך: וא"כ בעבד דלא שייך גבי' כלל לה"ט דדילמ' אתי למיסרך אדיניה קאי דאין אנו מצווין על שביתתו במלאכות דרבנו. ואם בא לכבות לר"ש דס"ל דכבוי מלאכה דרבנן היא אין מוחין בידו

איברא דלפום ריהטא איכא לאקשויי טובא על עיקר 'דה"ט דאמרי רבנן הרשב"א והר"ן ז"ל בקטן שבא לבבות דאין שומעין לו דהוה משום גזירה דדילמא אתי למיסרך. ואילו תנא דמתני' בפרק פ"כ קאמר להדיא קטן שבא לכבות אין שומעין לו לפי ששביתתו עליהן. הנה דקתני ותנא להדיא טעמו ונימוקו עמו דהוה מפני שאנו מצווין על שביתתו. אלמא דמשום עיקר הדין דאנו מצווין על שביתתו הוא דאין שומעין י ולא משום טעמא דגזירה דדילמא אתי למיסרך כדאמרי הרשב"א והר"ן ז"ל. ואיך קאמרי אינהו ז"ל טעמא אחרינא מדנפשייהו דהוה משום גזירה דדילמא אתי

ונלע"ד להכריח מכח זה דסברי רבנן הרשב"א והר"ן ז"ל דמתני' דקתני נכרי שבא לכבות א"א לו אל תכבה מפני שאין שביתתו עליהן אבל קטן וכו' מפני ששביתתו עליהן רבי יהודה היא דס"ל מלאכה שא"צ לגופה חייב עליה והו"ל כבוי מלאכה דאורייתא ואי נמי ר"ש היא. בכיבוי וצריך לפחמין דהו"ל דאורייתא ולהכי קתני טעמא דמפני שאין שביתתו עליהן ושביתתו עליהן. אבל בכבוי דרבנן אין אנו מצווין לא על שביתת קטן ולא על שביתת עבד. אלא דגבי קטן אפי' בכבוי דרבנן כיון שהוא לצרכנו מחי' בידיה מטעמא אחרינא מבחוץ משום גזירה דדילמא אתי למיסרך וכמ"ש ז"ל בפ' תולין ובפ' מי שהחשיך וכ"כ התוס' ז"ל בפרק כ"כ שם דמתני' רז היא וא"נ ר"ש ובצריך לפחמין יע"ש דבריהם. שוב מצאתי להרשב"א ז"ל בחי' ליבמות פרק חרש לדקי"ג שכת' וז"ל קטן שבא לכבות אין שומעין לו ק"ל והא לאו דאורייתא היא דהא מלאכה שא"צ לגופה היא ואין כבוי דאורייתא אלא בפחמין או בפתילה וכדקי"ל כר"ש. ונ"ל דמדקתני שאין שביתתו עליהן ושביתתו עליהן משמע דלר"י קאמר וברייתא לר"י היא דלא בעי מלאכה צריכה לגופה א"ד ז"ל יע"ש. הנה שכתב הרשב"א ז"ל להדיא דמתני' דנכרי שבא לכבות ממאי דקתני בה טעמא דלפי שאין שביתתו עליהן ושביתתו עליהן משמע דר"י היא דס"ל מלאכה שא"צ לגופה חייב. וכוונתו מבוארת דאי מתני' ר"ש היא ובכבוי דרבנן לא הוה שייך למיתני הני טעמי דלפי שאין שביתתו עליהן ושביתתו עליהן כדקתני. דבמלאכה דרבנן אפילו בנכרי שהוא עבדו אין שביתתו עליהן וכן בקטן נמי אין איסורו מה"ט אלא מטעמא אחרינא משום דילמא אתי למיסרך אלא מדקתני טעמא דאין שביתתו עליהן ושביתתו עליהן משמע דמתני' ר"י היא לא ר"ש. זה פשוט וברור בכוונת דברי הרשב"א ז"ל. והנה אתה למד ממילא לימוד מפורש גם מדברי הרשב"א זל אלו דבמלאכות דרבנן אין אנו מצווין על שביתת עבד וקטן. דאי גם במלאכה דרבנן אנו מצווין על שביתת עבד. תו ליכא למשמע ממאי דקתני תנא טעמא דלפי שאין שביתתו עליהן ושביתתו עליהן דמתני' ר"י היא ולא ר"ש דהא גם אי מתני' דאין שביתתן ושביתתן כיון דגם במלאכה דרבנן אנו מצווין על שביתת נכרי שהוא עבדו וכן על שביתת קטן ואיך כתב הרשב"א דממאי דקתני להאי טעמ' דשאין שביתתו ושביתתו משמע דמתני' ר"י היא אלא מוכח להדיא דפשיטא ליה להרשב"א ז"ל דבמלאכות דרבנן גם בנכרי שהוא עבדו אין שביתתו עלינו וכן קטן אין שביתתו עלינו במלאכה דרבנן ואי איכא טעמא למחות בקטן הבא לכבות אפי' בכבוי דרבנן אינו אלא מטעמא דדילמא אתי למיסרך ולא מה"ט דקתני במתני' מפני ששביתתו עליהן. אלא משמע דמתני' לאו ר"ש היא אלא ר"י זהו כונת הרשב"א ז"ל.