גזע ישי נה

הרשב"א ז"ל בזה כנלע"ד ברור. ותו לא מידי. ועיין מ"ש עוד לקמן בסמוך על עיקר ספיקו של הרדב"ז ז"ל

י"א אדם מצווה על שביתת עבדו. נסתפק הרדב"ז ז"ל בח"א סי' מ"ז אם אנו מצווין על שביתת עבד ערל אפילו במלאכות דרבנן או דילמא במלאכות דאורייתא דוקא. ופשיט לה דכיון שהמלאכה היא לצרכנו לעולם אנו מצווין על שביתתו ודייק לה ממתני' דקתני נכרי שבא לכבות אין אומרים לו אל תכבה מפני ששביתתו עליהן. הא עבד ששביתתו עלינו אומרים לו אל תכבה אעפ"י שהיא מלאכה דרבנן דהא קי"ל כר"ש דאמר מלאכה שא"צ לגופה פטור עליה ואפילו בא לכבות. מדעתו כיון שהמלאכת היא לצרכנו. וכ"כ הר"ן ז"ל על ההלכות פ' כ"כ גבי קטן דקטן אין ב"ד מצווין להפרישו אפילו באיסור דאורייתא ובאיסור דרבנן ספינן ליה בידים ה"מ לצרכו אבל לצרכנו מחינן בידיה אפילו באיסורא דרבנן. והרי הרשב"א השוה עבד ערל לקטן ומ"מ משמע לי שהר"ן חולק על הרשב"א וכו' א"ד ז"ל יע"ש

ולפענ"ד בהורמנותיה דמר הרדב"ז ז"ל נ"ל דבמלאכות דרבנן אין אדם מצווה על שביתת עבדו. ואמינא לה מהני מילי דהר"ן ז"ל דפרק כל כתבי גופיה אשר מהם ללמד יצא הר' ז"ל דגם במלאכות דרבנן אנו מצווין על שביתת העבד דומיא דקטן. ולדידי אדרבה מהדמיון הזה דהשוה הרשב"א ז"ל עבד ערל לקטן ראיה גמורה דבעבד אין אנו מצווין על שביתתו במלאכה דרבנן והוא ממאי דחזינ' ליה להר"ן ז"ל בפ' תולין שכ' טעמו דקטן כשעושה לצרכנו אפילו באיסור דרבנן מחינן בידיה דהוה משום גזירה דדילמא אתי למיסרך ולא מעיקר הדין שכת' שם עלה דההיא דרב משרשיא דיהיב פרוטה לגוי קטן וזרע ליה כשותא בכרמא. ופרכינן וליתב ליה לקטן ישראל ומשני דילמא אתי למיסרך וכת' עלה הר"ן ז"ל ודחיישינן הכא בתנוק ישראל דאתי למיסרך וכן נמי בעירובין גבי זמן די"הך וכו' היינו דוקא במה שהתינוק עושה לצרכנו הוא דחיישינן להכי. אבל במה שהוא עושה לצורך עצמו לא חיישינן וכו' והכי מוכח ביבמות פרק חרש עכ"ד ז"ל יע"ש.. הרי לך מפורש יוצא מדברי הר"ן ז"ל דהא דאסיר לספויי אפילו איסורא דרבנן לקטן לצרכנו לאו מעיקר הדין הוא אלא משום דאיכא למיגזר גביה קטן משום דילמ' אתי למיסר אבל אי לאו ה"ט דאתי למיסרך דינא הוה דאפילו עושה התינוק איסורא דרבנן לצרכנו שרי ולא מחי' בידיה. ולא עוד אלא דאפילו לומר לו בפירוש שיעשה איסורא דרבנן לצרכנו הוה שרי לן למימר ליה אלא משום דאיכא למיחש גבי קטן לדילמא אתי למיסרך הוא דאסיר וכדפרכי' בהא דר' משרשיא וליתב ליה לתינוק ישראל ומשני דילמא אתי למיסרך אלמא דאי לאו מה"ט דדילמא אתי למיסרך הוה שרי לן אפילו למימר ליה לקטן שיעשה איסורא דרבנן לצרכנו. ומינה נמי להא דכת' הר"ן זל בפרק כ"כ גבי כבוי דליקה בשבת דאפילו לדעת הרשב"א דבאיסורא דרבנן ספי' ליה בידים וכבוי דליקה דרבנן הוא ה"מ לצרכו של תינוק אבל לצרכנו אדרב' מחי' בידיה. הא דלצרכנו מחי' בידיה לאו מעיקר הדין דמצות שביתתו עלינו אפילו באיסור דרבנן הוא דמחי' בידיה. אלא משום גזירה דדילמא אתי למיסרך הוא דמחי' בידיה. וכן בא עוד מפורש להדיא בדברי הר"ן ז"ל פרק מי שהחשיך עלה ההיא דיש עמו חרש וקטן א"ד לחרש יהיב ליה וא"ד לקטן יהיב ליה שכת' עלה הר"ן ז"ל ומסתברא דכי יהיב ליה לקטן ה"מ דיהיב ליה כשהוא מהלך וכשהוא עומד נוטלו ממנו וכו' דאי לא ספי ליה איסורא בידים וכתי' לא תאכלום וקרי ביה לא תאכילום כדאיתא בפ' חרש וכו' ובפ' כל כתבי נמי תנן קטן שבא לכבות אין שומעין לו ואוקימנא בגמ' בקטן העושה ע"ד אביו. וכת' הרשב"א שמכאן ראיה דאיסורא דרבנן ספי' ליה בידים וה"נ מוכח בפרק חרש ואע"ג דכל היכא דעביד מחמת גדול אפילו בדרבנן אסור כי היכי דלא ליתי למיסרך דהא כבוי דליקה דרבנן היא לר"ש דמלאכה שא"צ לגופה היא ואפ"ה אין שומעין לו. שאני הכא דכיון דאיכא למיגזר דאי לא שרית ליה אתא למעבד איסורא דאורייתא שרי ליה ולא חיישי' בכי הא דילמא אתי למיסרך עכ"ד ז"ל יע"ש. הנה לך מפורש להדיא בדברי הר"ן ז"ל דטעמא דקטן שבא לכבות דאין שומעין לו אפילו בכבוי דרבנן אינו מעיקר הדין הזה דמצות שביתתו דקטן עלינו אפילו במלאכות דרבנן. אלא מטעמא אחרינא דשייך גבי קטן והוא דחיישי' גבי קטן לדילמא אתי למיסרך ולהכי כשבא לכבות כיון דלצרכנו הוא איכא למיחש לדילמא אתי למיסרך ולהכי מחי' בידיה וכ"כ הרשב"א ז"ל בחי' שם בפרק תולין ובפרק מי שהחשיך ככל דברי הר"ן ז"ל הנז'. וכיון דטעמא דקטן שבא לכבות דאין שומעין לו אפילו לר"ש דס"ל כבוי מלאכה דרבנן אינו אלא משום דילמא אתי למיסרך וכמ"ש הר"ן והרשב"א ז"ל. א"כ מינה אתה למד לעבד ערל דלא שייך גבי' ה"ט דדילמא אתי למיסרך שרי ואין מוחין בידו כשבא לכבות דהא גבי קטן דאנו מצווין על שביתתו עבד אי לאו משום דאיכא ביה לה"ט