גזע ישי נד

הרשב"א ז"ל דאדרבה לפי מאי דקאמר הש"ס לה"ט דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד מתפרשא מתני' שפיר טפי וליכא לדיוקי כלל להאי דיוקא דדייק לה והרדב"ז ז"ל הא נכרי שאינו עבדו שאנו מצווין על שביתתו אפילו בעושה ע"ד עצמו אומרים לו אל תכבה. דהא עיקר הצווי הזה דשביתת עבד אינו אלא מפני מה שהוא כבוש תחת יד האדון ולכן לעולם מה שהוא עושה מסתמא על דעת רבו הוא עושה כאמור לעיל מתורתו של הרשב"א ז"ל. וא"כ מתני' הכי מתפרשה לפי האי טעמא דאמר הש"ס דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד. נכרי שבא לכבות א"א לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עלינו כלומר דנכרי לעולם כשבא לכבות אפילו בסתם דאינו נראה דלדעת עצמו הוא עושה ולא לדעת הישראל ואפי' נראה לנו נמי דלדעת הישראל הוא עושה אפ"ה אין אומרים לו אל תכבה לפי שאין שביתתו עליהן כלומר דמשום שהוא נכרי שאינו עבדו שיהא כבוש תחת יד הישראל אלא הוא אינו כבוש תחת הישראל להכי לעולם אין הישראל מוזהר על שביתת נכרי בין בעושה מלאכה דישראל וניכר דלדעת עצמו הוא עושה בין בסתם דאין נראה דלדעת ישראל עושה ובין שניכר נמי דלדעת הישראל עושה משום דכיון דאינו כבוש תחת הישר' לעולם מה שהוא עושה אדעתא דנפשיה הוא עושה דלהכי לא הזהירה התורה על שביתת נכרי שאינו עבדו כלל וכדמפרש בש"ס דטעמא דנכרי משום דאדעתא דנפשיה קעביד כלומר דכוונת התנא דמתני' דקאמ' לפי שאין שביתתו עליהן הוא לומר דמשו' דנכרי לעולם אינו עושה אלא אדעת' דנפשיה משום דאינו כבוש תחת הישראל. משום הכי אין שביתתו עליהן דישר' לעולם ולכן נכרי שבא לכבות לעולם אין מוחין בידו בין בסתם דאינו נכר דלדעת עצמו הוא עושה ואפילו נמי נכר דלדעת הישראל הוא עושה דלעולם אדעתא דנפשיה עביד ואין שביתתו עליהן. לאפוקי נכרי שהוא עבדו דמצווה ישראל רבו על שביתתו משום שהוא כבוש תחת יד האדון ולכן גם כי עושה בסתם דאינו ניכר לנו דאדעתא דישראל עושה ודאי דאדעת ישראל רבו עושה ומצווה הישראל רבו על שביתתו אפי' כשעוש' בסתם וכ"ש כשניכר דאדעתא דישראל רבו עושה. זולתי כשניכר לנו בודאי בבירור גמור דלדעת עצמן הוא עושה ולא לדעת רבו דאזי אין הישראל מצווה על שביתתו דמלאכה ההיא כיון שניכר לנו בודאי הגמור דלדעת עצמו הוא עושה מלאכה זו דרבו ולא לדעת רבו דמאחר דודאי לדעת עצמו הוא עושה הו"ל במעשה מלאכה זו כנכרי בכל מעשיו דאין הישראל מוזהר על שביתתו משום דלד"ע עושה. וא"כ נכרי שאינו עבדו שבא לכבות לעולם אין אומרים לו אל תכבה לפי שכיון שאינו עבדו לעולם מה שהוא עושה לדעת עצמו עושה ולכן לעולם אין שביתת נכרי שאינו עבדו עליהן. הא נכרי שהוא עבדו שהוא כבוש תחת יד האדון אם בא לכבות לעולם מוחין בידו ואומרים לו אל תכבה בין שבא לכבות בסתם ואינו נראה דלדעת רבו הוא עושה ובין שנרא' דלדעת רבו בא לכבות כיון שהוא כבוש תחת האדון לעולם הוא עושה מסתמא על דעת רבו ולכן שביתתו עליו אפילו בסתמא שאינו ניכר דלדעת הישראל עושה וחייב למחות בידו אפילו בסתם שאינו ניכר דלדעת רבו עושה ואומר לו אל תכבה עד שהוא ניכר בודאי הגמור דלדעת עצמו בא לכבות ולא לדעת רבו אז גם עליו אף שהוא עבדו אינו מוזהר על שביתתו במלאכה זו כיון דניכר בודאי דלדעת עצמו עושה ואינו חייב למחות בידו ולומר לו אל תכבה. דהו"ל במלאכה זו דניכר לנו בודאי דלדעת עצמו עושה כנכרי שאינו עבדו דאין אומרים לו אל תכבה. זהו פירוש המשנה במאי דקתני נכרי שבא לכבות וכו' לפי שאין שביתתו עליהן. וליכא לדיוקי כלל להאי דיוקא דדייק מינה מר הרדב"ז ז"ל. גם מ"ש הר"ן ז"ל לפרש מאי דקאמ' מתני' מפני שאין שביתתו עליהן ד ישראל אין מוזהרין על שביתת כותי שאינו עבדו לפי מאי דקאמר הש"ס טעמא דנכרי דאדעתא דנפשיה קעביד. כוונת הר"ן ז"ל בדבריו אלה כדכתיבנא בפירושא דמתני' וליכא למשמע מידי מדברי הר"ן ז"ל אלו דחולק על הרשב"א ז"ל דלא מפיק בהני מילי דכתב דישראל אין מוזהרין על שביתת כותי שאינו עבדו אלא כשהוא עבדו כל שבא לכבות אפילו בסתם דאינו ניכר דאדעתא דישראל קעביד וכ"ש בניכר דאדעתא דישראל רבו עושה מוזהר הישראל על שביתתו וחייב למחות רבו בידו ולומר לו אל תכבה אבל כשניכר לנו בבירור דלדעת עצמו הוא בא לכבות ולא לדעת רבו גם שהוא עבדו אין רבו מוזהר על שביתתו בזה ואינו חייב למחות בידו ולומר לו אל תכבה ככל האמור

כללא דמילתא כי האי סברא דאסבר לן הרשב"א ז"ל והשוה עבד ערל לקטן ודן לעבד דכי עושה לדעת עצמו וניכר הוא דלדעת עצמו הוא עושה ולא לדעת רבו אין רבו מוזהר עליו על שביתתו במלאכה זו ואמר לה בדדמי לקטן היא סברא אלימתא ודמיונו דמיון נכון ומוכרח מעצמו וליכא מאן דמצי פליג על הרשב"א ז"ל בדמיונו הלזה. ודלא כמ"ש הרדב"ז ז"ל דהר"ן חולק על