גזע ישי נג

קטן וכן שביתת עבד בחד קרא. וכיון שכן דקטן ועבד שוים הם באזהרתן דבאו שניהם גם יחד בחדא אזהרה ממילא הוא מוכרח שיהיו שניהם שוין בדיניהם דין עבד כדין קטן וכן דין קטן כדין עבד בכל מולי דילפי מהדדי. ובכן מאחר דמוקי הש"ס להא דקתני קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליהן דמיירי דוקא בקטן העושה ע"ד אביו אבל. באינו עושה ע"ד אביו אלא ע"ד עצמו שרי ואין אומרים לו אל תכבה. על כרחין דגם בעבד הדין כן דדוקא כי עושה ע"ד רבו הוא דמוזהר על שביתתו אבל כי עושה ע"ד עצמו ולא ע"ד רבו שרי ואין רבו מצווה למחות בידו דומיא דקטן דמאי שנא עבד מקטן כיון דשניהם בא אזהרתן מחד קרא. ויפה כת' הרשב"א ז"ל בזה דעבד דינו כקטן. אבל זהו שקשה על הש"ס דמוקי להא דקטן שבא לכבות בקטן העושה ע"ד אביו וטעמא דנכרי שבא לכבות א"א לו אל תכבה הוה משום דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד. דלפ"ז יצא לנו הדין בעבד מדיוקא דרישא דמתני' דקתני טעמו ונימוקו עמו מפני שאין שביתתו עליהן דבעבד אפילו בעושה ע"ד עצמו אומרים לו אל תכבה מפני שעבד שביתתו עלינו. וקשה דמאי שנא עבד מקטן הא זה וזה שוים הם באזהרה אחת וא"כ גם דיניהם שוה זה כזה

. האמנם כד דייקי' שפיר נלע"ד בהורמנותיה דמר הרדב"ז ז"ל דכל כי האי דיוקא דדייק מר ממאי דקתני רישא נכרי וכו' מפני שאין שביתתו עליהן אינו דיוק מוכרח כלל. והדבר ברור כדהעלה הרשב"א ז"ל דגם העבד דינו שוה לדין דקטן דכי עושה לדעת עצמו ולא לדעת רבו שרי. וגם הר"ן ז"ל לא מצי לאפלוגי על הרשב"א ז"ל בדמיונו הלזה שדמה עבד לקטן ודלא כמ"ש הרדב"ז ז"ל דמשמע ליה דהר"ן חולק בזה על הרשב"א. והיה בהניח הנח"ה סוב"רת דאסברה לן הרשב"א ז"ל בטעמא דאזהרה רחמנא על שביתת עבד. שכת' שם בתשו' הנז' דגם בגר תושב שאנו מצווין על שביתתו ואסור במלאכת ישראל. אין איסורו אלא כשיש שם אמירת ישראל אבל בלא אמירה דישר' מותר ואפי' עושה ע"ד ישראל דאף הוא אינו עושה אלא אדעתא דנפשיה כיון שאינו כבוש תחת ידינו והוא הדין לעבד ואמה במלאכת ישראל שאינו אדוניו לפי שאף הם במלאכת ישראל דעלמא מדע' עצמן הם עושים. אבל בשל אדון כיון שהם כבושים תחת האדון על דעת האדון הם עושים ע"כ. וכ"כ עוד בחי' ליבמות פרק החולץ דמ"ח ע"ב עלה דהך ברייתא דשביתת עבדים וז"ל הגר זה גר תושב וכו' ולא אמר' תור' שישבות הגר והעבד אלא ממלאכתנו ולא להם אסרה תורה אלא לנו שלא לעשות מלאכתנו על ידי עבדינו ולא ע"י גר תושב ואעפ"י שאין באמירה לגוי דעלמא אלא שבות של דבריהם. הכא גזירת הכתוב הוא ומכאן אנו למדין דעבד העושה במלאכת בעליו בשבת חייב להפרישו לפי שהעבד לעולם עושה ע"ד רבו וכאותו שאמרו בשבת קטן שבא לכבות אין שומעין לו ואוקימנא לה בקטן העושה ע"ד אביו. אבל בגר תושב אפשר שהוא מותר לפי שאינו עושה אלא מדעת עצמו כמו שאמרו שם אי הכי נכרי נמי בעושה ע"ד ישראל אמאי אין אומרים לו אל תכבה ופריק נכרי אדעת' דנפשיה קעביד אלא שבאמירה אסור במלאכתנו דבר תורה משא"כ בגוי דעלמא וכו' עפ"ד ז"ל י"עש. הנה לך מבואר טעמא דאנו מצווין על שבית' עבד בדברי הרשב"א ז"ל דהוה לפי שהעבד הוא כבוש תחת האדון ולכן מחמת שהוא כבוש תחת האדון לעולם הוא עושה על דעת האדון דומיא דקטן דלעולם עושה ע"ד אביו כדאוקימנ' מתני' בקטן בעושה ע"ד אביו. ונמצא לפ"ז דהיינו דאיכא בין עבד לנכרי דנכרי לעולם הוא עושה אדעת' דנפשיה בין בסתם דלא ראינו שעושה אדעתא דנפשיה ובין שראינו שעושה אדעתא דישראל אדעתא דנפשיה הוא עושה ולא אדעתא דישראל. ולכן אין אנו מצווין על שביתתו דנכרי במלאכתנו דבר תורה. אבל נכרי שהוא עבדו כיון שהוא כבוש תחת האדון לעולם כל מה שהוא עושה בסתמא ואין אנו יודעים אם עושה ע"ד רבו או ע"ד עצמו ודאי דע"ד רבו שהוא כבוש תחתיו הוא עושה. ומשום הכי הוא דהזהירה התורה לנו על שביתתו במלאכתנו כיון דמסתמא כשהוא עושה מלאכת רבו על דעת רבו הוא עושה ולפ"ז כשהוא עושה בודאי ע"ד עצמו ולא על דעת רבו כגון שניכר לנו בבירור גמור דאדעתא דנפשיה עביד שרי ואין רבו מוזהר למחו' בידו כיון שאינו עושה מלאכה זו אלא ע"ד עצמן ולא ע"ד רבו. דעד כאן לא הזהירה תורה לרבו על שביתתו אלא בשביל שמסתמא הוא עושה ע"ד רבו כיון שהוא כבוש תחת רבו. וא"כ במלאכה שהוא עושה וניכר לנו בבירור גמור דע"ד עצמו הוא עושה ולא ע"ד רבו הו"ל במלאכ' ההיא כנכרי שאינו עבדו שאין אנו מצווין על שביתתו

ומעתה ליכא תו לאקשויי מידי מדיוקא דהך רישא דמתניתין דקתני נכרי שבא לכבות א"א לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עליהן אף למאי דקאמר בש"ס טעמא לפי שהנכרי אדעתא דנפשיה קעביד לא על הש"ס ולא על