גזע ישי מט

מצווה להפרישו דומי' דקטן שאין ב"ד מצווין להפרישו בעושה ע"ד עצמו ובעושה ע"ד אביו מפרישין אותו כדאי' כדאי' בפ' כ"כ ולא אסרה התור' גר תושב ועבד ואמה במלאכת ישר' אלא בשיש אמירה דישראל או שעושים ע"ד ישראל וכדאמרי' בפ' כ"כ קטן שבא לכבות אין שומעין לו ואקשינן ש"מ קטן אוכל נבלות ב"ד מצווין להפרישו ופרקינן בקטן העושה ע"ד אביו ואקשינן מכלל דנכרי נמי בעושה ע"ד ישר' אמאי אין אומרי' לו לא תכבה. ופרקינן גוי אדעתיה דנפשיה קעביד ע"כ דברי הרשב"א ז"ל יע"ש. ולפום ריהטא איכא למידק טובא על האי סברא דאסבר לן הרשב"א זל דכשהעבד עושה מלאכת רבו שלא מדעת רבו וניכר שאינו עושה לדעת רבו מותר. ואמר לה בדדמי לקטן. מהא דתנן ברישא דהך מתני' גופה דקטן שבא לכבות. דקתני רישא נכרי שבא לכבות אין אומרי' לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עליהן אשר ממנה איכא למידק דלא כהאי סברא דהרשב"א ח"ל דיליף דין עבד מדין קטן דהא מדקתני רישא נכרי שבא לכבות וכו' מוכח דדוקא נכרי הוא דאין אומרין לו אל תכבה מפני שאין שביתתו עלינו הא נכרי שהוא עבדו שבא לכבות אומרין לו אל תכבה שהרי עבדו שביתתו עליו. וכ"כ להדיא רש"י והר"ן ז"ל שפירשו וז"ל מפני שאין שביתתו עליהם דישראל אינן מוזהרין על שבית' כותי שאינו עבדו ע"כ י"עש. הנה שפירשו לך בפירוש דמאי דקתני נכרי שבא לכבות א"א לו אל תכבה מפני שאין שביתתו עליהן הוה לאפוקי נכרי שהוא עבדו. והכי ודאי מוכח ממאי דקתני תנא נכרי שבא לכבות וכו וכו' מפני שאין שביתתו עליהן. והנה כי כן מינה אתה למד נמי מהאי דיוקא דבכותי שהוא עבדו מצווה הישראל רבו למחות בידו אפילו כשהוא עושה המלאכה של רבו שלא מדעת רבו אלא לדעת עצמו שהרי בש"ס שם אמרינן טעמא דנכרי דאין אומרין לו אל תכבה לפי דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד. כלומר דאפי' דהוא נרא' לנו דהנכרי ודאי לדעת ישראל עושה אין אומרין לו אל תכבה משום דודאי אדעתא דנפשיה הוא עושה. וכמ"ש הר"ן ז"ל שם. וכיון שכן דהא דתנן נכרי שבא לכבות א"א לו אל תכבה וכו' הוה מה"ט דנכרי אדעתא דנפשיה עביד. א"כ מאי דקתני ביה טעמא דמפני שאין שביתתו עליהן דלדיוקא אתא דהא נכרי שהוא עבדו ששביתתו על רבו אומרים לו אל תכבה הוה הדיוקא דנכרי שהוא עבדו אפילו דהוא עושה על דעת עצמו ולא על דעת רבו חייב רבו למחות בידו ולמימר ליה אל תכבה כיון שהוא עבדו ושביתתו עליו. דהא טעמא דנכרי שאינו עבדו דאין מוחין בידו משום דאדעת' דנפשיה קעביד אינו אלא לפי שאין שביתת נכרי שאינו עבדו עליו דישראל וכדקתני תנא דמתני'. א"כ נכרי שהוא עבדו דמוזהר ישר' רבו על שביתתו אפילו בעושה על דעת עצמו ולא ע"ד רבו. חייב רבו למחות בידו ולמימר ליה אל תכבה. וזה דלא כמ"ש הרשב"א זל דגם בעבדו אם עושה ע"ד עצמו ולא ע"ד רבו אין רבו חייב למחות בידו. ואמר לה בדדמי לקטן דסיפא דהך מתני' לפי מאי דמוקמינן לה בש"ס בקטן העושה ע"ד אביו. דהא מרישא דקתני נכרי וכו' מפני שאין שביתתו עליהן ולפי מאי דקא' טעמא בש"ס משום דנכרי אדעת' דנפשיה קעביד. מוכח דלא יליף עבד מדין דקטן וכאמור

והנה הרדב"ז ז"ל בישנות סי' מ"ז כתב וז"ל ויש להסתפק אם אנו מצווין של שביתת עבד אפילו במלאכה דרבנן. או דילמא במלאכה דאורייתא דוקא. וי"ל דכיון שהמלאכ' היא לצרכנו לעולם אנו מצווין על שביתתו ודייקינן לה ממתני' דקתני נכרי שבא לכבות א"א לו אל תכבה מפני שאין שביתתו עלינו. הא עבד ששביתתו עלינו אומרים לו אל תכבה אע"פ שהיא מלאכה דרבנן דהא קי"ל כר"ש דאמר מלאכה שא"צ לגופה פטור עליה ואפילו בא לכבות מדעתו כיון שהמלאכה היא לצורכנו וכ"כ הר"ן ז"ל על ההלכות שבת פרק כל כתבי גבי קטן דקטן אין ב"ד מצווין להפרישו אפילו באיסור דאורייתא ובאיסור דרבנן ספינן ליה בידים הני מילי כשהוא לצורכו אבל לצורכנו מחינן בידיה אפילו באיסורא דרבנן. והרי הרשב"א ז"ל השוה עבד ערל לקטן. ומ"מ משמע לי שהר"ן חולק על הרשב"א וצריך ליישב המשנ' לדעת הרשב"א אבל אין זה מקומו עכ"ד ז"ל יע"ש. ובעיקר מאי דנסתפק הרב ז"ל אם אנו מצווין על שביתת עבד אפילו במלאכות דרבנן עיין מה שכתבתי לקמן בסימן שאחר זה בס"ד. ובמאי דסיים הרב ז"ל ומ"מ משמע לי שהר"ן חולק על הרשב"א וצריך ליישב המשנה לדעת הרשב"א. דבריו אלה באו סתומים וחתומים יותר מדי. ויש לנו לדעת מאי כוונתו ץ בדברים אלו

וראיתי להר' יד אהרן ז"ל ססי' ד"ש שהביא דברי הרדב"ז ז"ל הנז'. וכת' ע"ד וזל גם מה שהביא ראיה משם הר"ן ז"ל דס"ל דלצרכינו מחינן בידיה. אין ראיה כל כך דמ"ש הר"ן ז"ל היינו דמוכחא מילתא שמה שעשה הוא לדעת עצמינו אז ודאי אסור ומחינן בידיה והרשב"א ז"ל מודה וכ"כ הוא ז"ל בפירושו שם סי' ע"ט דכל שעשה מלאכת רבו שלא מדעתו של רבו וניכר דאינו עושה לדעתו שהוא מותר. ומוכרחין אנו לומר כן בהכרח שהרי