גזע ישי מז

דלרכיב' עומד איכא איסור דתחומין דאסירי לאדם דבר תורה חוץ לי"ב מיל אפ"ה מתיר בסוס מפני שאין בשום מלאכה דעושה בסוס ואף שמוציא' חוץ לתחום די"ב מיל חיוב חטאת אלא איסור לאו. וכל דליכא אלא איסור לאו בלחוד אין אדם מצווה על שביתת בהמתו. ולהכי מתיר בסוס. באופן דנראה מזה דבאיסור תחומין אפי' די"ב מיל אין אדם מצווה על שביתת בהמתו דבר תורה דלא כהרמב"ן והר"מ אלשקר ז"ל וצריכין אנו למוד"עי מה יענו שפתי ץ צדיקים להך דבן בתירא ורבי בסוס

והנלע"ד לומר בישוב קושיא זו דסברי רבנן הרמב"ן והר"מ אלשקר ז"ל דאע"ג דגם באיסור תחומין די"ב מיל אדם מצווה על שביתת בהמתו דבר תורה. מ"מ לענין לאסור המכירה לגוי משום גזירה דשאלה ושכירו' ויבא הגוי להוציא הבהמה חוץ לתחום די"ב מיל לא גזרו רבנן דעד כאן לא ראו חז"ל לגזור מכירת בהמה גסה לגוי משום שאלה ושכירות אלא דוקא בהני דאיכא בהמלאכה שיעשה הגוי בהבהמה גבי האדם עצמו חיוב חטאת וסקילה דחמיר איסורו. אבל בבהמה דליכא במלאכתה אלא איסור לאו בלחוד אבל חיוב חטאת ליכא כגון סוס דעומד לרכיבה ואם יוצא חוץ לתחום די"ב מיל ליכא אפילו בהאדם גופיה חיוב חטאת אלא לאו בלחוד. ניהי דגם באיסור זה אדם מצווה על שביתת בהמתו ואסיר ליה להשכיר סוס לנכרי מפני שהנכרי מוציא הסוס חוץ לתחום די"ב מיל בשבת ועובר הישראל משום שביתת בהמתו. מ"מ לגזור גם המכירה דסוס מהאי טעמא לא גזרו רבנן. כיון דאיסור זה דתחומין גם להאדם עצמו ליכא אלא איסור לאו בלחוד והיינו דקאמ' בן בתירא מתיר בסוס מפני שעושה בה מלאכה שאין חייבין עליה חטאת. כלומר דכיון דלגבי האדם עצמו ליכא באיסור תחומין די"ב מיל חיוב חטאת. אע"ג דהאדם מצווה על שביתת בהמתו גם באיסור זה. מ"מ לאסור גם המכירה דסוס לנכרי משום כך לא גזרו. כך נ"ל ליישב קצת יישוב לדעת הרמב"ן והר"מ אלשקר ז"ל

ח' אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת. נסתפק הרב מהר"ר ישעיה באסאן ז"ל בספר תורת השלמים בחלק שני הנקרא לחמי תודה סס"י ך' דפ"ז ריש ע"ד. בבהמת ישראל שיש לנכרי חלק בה. אם מצווה הישראל על שביתתה בשבת. דשמא אין הישראל מצווה על שביתתה מדאורייתא דמצוה זו בלשון יחיד נאמרה ובהמתך למען ינוח שורך וחמורך וממעטינן מיניה שותפות נכרי כדאמרינן פרק ראשית הגז מ"ט דר' אלעאי דפטר בהמת השותפים מראשית הגז. דאמר קרא צאנך ולא של שותפות. ורבנן למעוטי שותפות נכרי ופירש"י ז"ל למעוטי שותפות נכרי אבל דישראל מיוחד לך קרינא ביה הואיל ושניהם בני חייב וכל ישראל קרויים בלשון יחיד ע"כ. ואייתינן התם קראי אחריני טובא דכוותה. וגבי מזוזה דכתי' ביתך תירצו בגמ' בגוונא אחרינא אליבא דרבנן. וכתבו התוס' ז"ל וז"ל ביתך דרך ביאתך תימא אמאי לא אמר שותפות דנכרי כדקאמר בכל הכי דלעיל ע"כ נראה מדבריהם ז"ל מדלא תירצו כלום דפשיט' להו דדינא הכי הוי דשותפות דנכרי פטור ממזוזה וכן פסק הר' רמ"א בהגהה בי"ד סי' רפ"ו ע"פ מ"ש בהגהו' מרדכי ספ"ק דע"ז ובפ' ראשית הגז וכ"כ בתשו' סי' קל"ב אות ז' בפשיטות דשותפות דנכרי פוטר איברא דרשב"א ז"ל בחי' חולק בפירוש שכת' נ"ל משו'דמזוזה חובת הדר הוא ולשמירה עשויה ואפילו דשותפות דנכרי ישראל הדר בה צריך שמירה ע"כ. והביאו מהרש"ל ז"ל פ' ראשית הגז סי' ב' ופסק כוותיה ע"ש גם בתוספי הרא"ש ז"ל כ"י מצאתי שכת' וז"ל והא דלא דרשינן גבי מזוז' וציצית למעוטי שותפות דנכרי כדדרשינן גבי תרומה ומעשר ופאה. משום דהנך מצות התלויו' בקרקע וכיון שיש לנכרי חלק בקרקע מסתבר לפטור אף חלק הישראל. וצאנך דגז אייתר למעוטי שותפות דנכרי. אבל מזוזה וציצית לא מסתבר לפטור חלק הישראל בשביל חלק הנכרי כנ"ל ע"כ. אבל מ"מ מדברי שניהם נלמוד דהיכא דכתי' בקרא לשון יחיד. אית לן למיזל בתר סברא וטעמא דהיכא דאיכא טעמ' לפטור שותפות דנכרי פטריה והכא נמי דכוותה דמצוה זו תלויה בבהמה. וכיון שיש לנכרי חלק בבהמה מסתבר לפטור שותפות דנכרי. גם בעל דמ"א שם שהאריך לחלוק על הגה' מרדכי כת' וז"ל ובאמת שמאד יש לתמוה על תשו' רבינו חיים דאיך קאמר דנגעים ומזוז' דין אחד להם והא לטעמיה יש חילוק גדול דדוקא בנגעים מיעטו שותפות דנכרי דהיאך ינתצו ביתו של נכרי בלי רשותו אפילו בנכרי שכבוש תחת ידך. משא"כ במזוזה דמה איכפת ליה לנכרי שותפו שזה יעשה מזוזה כיון שאין מפסיד לו כלום בביתו וכן הדין במעקה וכו' ע"כ. ומתוך מחלוקתו שהוא מתאמץ לחלוק על הגהות מרדכי לענין מזוזה למדנו לפטור בנ"ד. דאף אנו נאמר היאך יהיה הישראל חייב על שביתת בהמתו דשותפות דנכרי דהא הנכרי אינו מרוצה בכך שתהא בהמתו שובתת ואיך תהיה שובתת בלי רשותו והבהמ' אינה ראויה ליחלק אלא כל אבר ואבר יש לנכרי חלק בו וכדכת' מהרש"ל ז"ל סי' ג' לענין צאנך דראשית הגז וז"ל ואע"ג דמצאנך משמע להו ולא שותפות