גזע ישי מד

אבל מלאכה הנעשית ע"י הבהמה והבהמ' היא גופה אינה עושה שום מעש' במלאכה ההיא שעושה האד' בהמה כגון גיזה דהגוי גוזזה. או חולבה בשבת. ליכא במה שהגוי גוזזה או חולבה משום איסור זה דשביתת בהמתו. הכי איתא בש"ס ירושלמי פ"ק דע"ז עלה דתנן אין מוכרין להם בהמה גסה וקאמ' עלה למה בהמה גסה יש בה חיוב חטאת ובהמה דקה אין בה חיוב חטאת. ופריך ואינו חולב ואינו גוזז. כלומר הא גם בבהמה דקה שייך שיעשה בה הגוי מלאכה דיש בה חיוב חטאת. דגוזזה או חולבה בשבת ומשני תמן היא מתחייבת ברם הכא הוא מתחייב ע"כ. כלומר בהמה גסה היא מתחייבת חיוב חטאת דע"י שהיא עצמה עושה המלאכה בא החיוב חטאת ולהכי איכא משום שביתת בהמתו בההיא מלאכה. ברם בבהמה דקה הבהמה עצמה אינה עושה כלים דהאדם הגוזזה או חולבה הוא העושה המלאכה. דחיוב חטאת ולכן לא שייך בזה איסור דשביתת בהמתו. וראיתי להמרדכי ז"ל פי"ז דשבת שהביא להירושלמי הלזה וסיים עליה וז"ל וצ"ע אמאי אמרינן גבי בכור תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב אם לא מטעם עבודה. כדמשמע ריש פ' ראשית הגז א"ד ז"ל יע"ש

ואני בעניי לא זכיתי להבין מאי קא קשיא ליה להמרדכי ז"ל על הירושלמי הנז'. מההיא דאיסור גיזה דבכור דהא הש"ס ירושלמי הכא גבי איסור מלאכה משום שביתת בהמתו בשבת. קאמר טעמא ונימוקו עמו תמן היא מתחייבת ברם הכא הוא מתחייב. וכוונתו מבוארת. דלגבי איסור זה דשביתת בהמתו לא שייך האי איסורא אלא כי עבדה הבהמה גופה מעשה המלאכה כגון הוצאת המשא מרשות לרשות או חרישה וטחינה וכיוצא משאר כל המלאכו' דהבהמ' היא גופה עוסק במעשיה במלאכ' ההיא משא"כ גוזזה או חולבה. דהאדם הוא העושה מעשה המלאכה ההיא והבהמה אינה עושה שום מעשה כלל אע"ג דגם להבהמה עבודה היא ואסור גבי בכור לגוזזה מה"ט דעבודה בבכור הוה היינו משום דע"י הגיזה מכחשה הבהמה ולהכי אסרה תורה גיזה ועבודה בקדשי מזבח וכדאמרי' בתמורה די"א ע"ב דבעו התם לרבא הקדיש חד אבר מסו בגיזה הקדיש עורה מהו בעבודה יע"ש בפי' רש"י ז"ל. אמנם שיהא חשוב מה שהאדם גוזזה מפני עבודתה זו נעשתה הבהמה עצמה מעשה המלאכה זו דגוזז בשבת להיות בזה משום איסור שביתת בהמתו בשבת. הא ודאי דליכא למימר כלל. כיון דאין הבהמ' עושה שום מעשה כלל בעיקר המלאכה דגזיזה אלא האדם לבדו הוא דעסוק במעש' הגזיזה והבהמה עומדת ואינה עושה כלום ולהכי לא שייך לאסור הכא גבי שביתת בהמתו בשבת דכל עיקר האיסור אינו אלא על מעשה הבהמ' עצמ' בהמלאכה כשגוזזה הגוי או חולבה משום האי איסורא דשביתת בהמתו. כיון דהגוי הגוזזה איהו הוא דעשה מלאכה זו דגוזז והבהמה לא עשתה ולא מידי. דמשום מאי דחשיבה הגיזה עבודה להבהמ' גבי קדשים דאסירי משום כך בגיזה. לא שייך לאסור מפני כך בשבת משום שביתת בהמתו כאמור. סוף דבר דלא ידענא מאי קא מקשה המרדכי ז"ל והניח בצ"ע. דלפענ"ד קושייתו צל"ע. שוב ראיתי להרב חיד"א ז"ל במחזיק ברכה שהאריך בזה בסי' רמ"ו יע"ש

ו' אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת. הא דאיסור שביתת בהמתו חל על האדם היינו דוקא שהוא לא יוציאנה אבל אם תלך בעצמה בלי סיוע הישראל כלל אין לנו כ"כ הרב כנה"ג א"ח סי' ד"ש בהגהב"י בשם תשובת הרב מהרלנ"ח ז"ל סי' כ"ח יע"ש. ואני אין לי כעת ס' תשוב' מהרלנ"ח ז"ל לראות דבריו. כי נראה דאחר המחילה רבה מכבוד רבנותיה דמר הרב מהרלנ"ח ז"ל דבריו אלו דברי תימא. דהדבר ברור דעיקרא דהאי איסורא דשביתת בהמתו בשבת חל על האדם כל שהבהמה טעונה משאוי והיא יוצאה לר"הר אפי' בלי שום סיוע הישראל כלל דחייב הישראל למונעה שלא תצא ואם אינה מונעה אלא מניחה ללכת ולצאת עם המשאוי שעליה. עובר הישראל על איסורא דמשום שביתת בהמתו דבר תורה. ודבר זה הרי הוא בא מפורש בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ך מה' שבת הלכה י"ד שכתב וז"ל כשם שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת כך הוא מצווה על עבדו ואמתו ואעפ"י שהם בני דעת ולדעת עצמן הם עושין מצוה עלינו לשמרן ולמנען מעשיית מלאכה בשבת שנאמר למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר וגו' ע"כ. אשר מפורש יוצא מדבריו אלו דעיקר האי חיובא דשבית' בהמתו ושביתת עבדו הוא לשמרן ולמנען מעשיית מלאכה הגם שהם עושין אותה מלאכ' מאליהם בלתי שום סיוע הישראל כלל שהרי כתב כשם שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת כך הוא מצווה על שביתת בדו. וביאר דחיוב שביתת עבדו הוא לשמרן ולמנען מעשיית מלאכה ואייתי לה מקרא דלמען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר וגו'. וא"כ מזה מבואר דצווי דשביתת הבהמה ושביתת העבד שוים הם דהא בא צוויים בחד קרא דלמען ינוח וגו' וינפש וגו' באופן דמדברי הרמב"ם ז"ל מפורש יוצא דעיקר הצווי דשביתת בהמתו וכן שבית' עבדו הוא לשמרן ולמנען מעשיית מלאכ' אף דליכא שום סיוע