גזע ישי מג

עול אמר רחמנא. כיון דמדאורייתא קושטא ודאי הכי הוה דלאו משאוי הוא גם לענין איסור דשביתת בהמתו בשבת. ואינו אסור אלא מדרבנן. וגבי פרה אדומה לא גזרו אלא לפוסלה בכה"ג משום דפרה אדומה מילתא דלא שכיחה הוא ובמילתא דלא שכיח' לא גזרו רבנן. וכדאמרי' בכה"ג גבי פרה אדומה בבכורות דכ"ה ע"א שאני פרה אדומה דלא שכיחא יע"ש ובפי' רש"י ז"ל. ואמאי הוצרכו אביי ורבא ורבינא לדחוקי נפשייהו בכל כי הני שנויי דחיקי בתירוצא דהך פירכא דפריך הש"ס מפרה אדומה אלא מוכח להדיא דגם הכא גבי איסור שביתת בהמתו דאסיר בהני לבהמה לצאת בהן משום משאוי היינו איסור מדאורייתא משום עשה גמור דלמען ינוח וגו' דזה משאוי הוי ואסיר דבר תורה. ולהכי פריך שפיר מהא דתניא גבי פרה אדומה קשרה בעליה במוסרה כשרה ואי ס"ד משאוי הוא עד שאסורה הבהמה לצאת בו בשבת דבר תורה משום איסור שביתת בהמתו. גבי פרה אדומה נמי אשר לא עלה עליה עול אמר רחמנא:

ושפיר הוצרכו הני תלתא אמוראי לדחוקי נפשייהו לשנויי לה להך תיובתא. ומאי דכתב הגאון ז"ל להכריח סברתו הנז' מהא דפירש"י בפי' החומש על קרא דלמען ינוח והכי אמר מר וא"כ לפי זה אין טעם וסברא לומר לאסור טפי לצאת בדברים העשויים לנוי מדברים העשויים לשמרה שלא תברח ואדרב' איפכ' מסתברא. אחר המחילה רבה תם אנכי ולא אדע מאי הכרח הוא זה כי הא ודאי דסברה גדולה איכא לאסור טפי יציאתה בדברים העשויים לנוי מדברים העשויים לשמרה שלא תברח משום דדברי' העשויי' לה לנוי לאו אורחה בהכי ולהכי שפיר יש לחושבו למשאוי ואסיר משא"כ בדברים העשויים לשמרה שלא תברח דהכי אורחא וכיון דאורחא בהכי לאו משאוי לה. וכמו שפירש"י ז"ל בד"ה במה בהמה יוצאה וכו' דמידי דמינטרא ביה בהמה הוי תכשיט ואורחא ולא הוה משאוי ומידי דלא מינטרא ביה הוי משאוי יע"ש. ומאי דפירש"י ז"ל בפי' החומש קרא דלמען ינוח דבא להתיר שיהא תולש ואוכל ולא יכבשנה בתוך ביתו דאין זה נייח אלא צער. אין לזה ענין כלל להני מילי דאסור לצאת בהן משום משאוי. דהתם אם יכבשנה בתוך הבית שלא לשם שמירה. אלא בשביל שלא תתלוש מן הקרקע ותאכל הא ודאי לאו נייח הוא אלא אדרבא צעורי קא מצער לה טובא כיון דבהמה הכי אורחא לתלוש ולאכול וזה מונעה מלתלוש ותאכל. אבל כי עביד לה מידי דשמירה כדי שלא תברח. היינו אורחא וכיון דהיינו אורחא לאו משאוי חשיב ולאו צערא חשיב גבה אלא כתכשיט הוה לה ונייח חשיב לה. ומאי דכתב דהוצאה מלאכה גרועה היא אף לגבי אדם. הא נמי לא מכרעא כלל דכיון דהשתא הכא גילה קרא דאל יוציא דגם הוצאה מלאכה היא היא בכלל לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך. וכל דלגבי האדם חשיב משאוי ומלאכה היא ה"נ היה דינא גבי בהמה כל דלאו אורחא בהכי. דכיון המלאכה אחשבה רחמנא אפילו בדהוה משאוי כל דהו. גם גבי בהמה אע"ג דלית לה במשאוי בזה צערא. מ"מ נייח נמי לית לה בהכי כיון דשם מלאכה עליה ורחמנא אמר למען ינוח דהיינו שלא תעשה הבהמה שום דבר שיש בו משום מלאכה. ומאי דכתב הגאון ז"ל דהכי משמע בע"ז דט"ו וט"ז דלא שייך איסור שביתת בהמה דאורייתא אלא כגון חרישה וטחינה וכיוצא בו. נראה שכוונתו להא דאמר התם ר"י דט"ז ע"א לכשיזקין מטחנו בריחיים דמדנקט למלאכה זו דטחינ' סובר הגאון דלא שייך איסור שביתת בהמתו אלא בחרישה וטחינה וכיוצא בהן. ואם לזה כיון הגאון ז"ל הא ודאי דלא שמיה מתיא כלל דליכא למשמע מזה כלל דלא יהא איסור שביתת בהמתו דבר תורה אלא דוקא בהני מלאכות דחרישה וטחינ' וכיוצא בהן ואין צורך להאריך בזה. והתוס' ז"ל שם בע"ז דט"ו ע"א ד"ה אימור לשחיטה זבנה.. מפורש יוצא להדיא מדבריהם דגם בהני דקתני ריש פ' במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה כי יוצאה הבהמה בהני דקתני אינה יוצאה איסור דבר תורה הוה. שכתבו שם באמצע הדבור יש לתמוה כמה אנו סומכין עתה למכור עגלי' וסייחין לגוי וגם מסוסי' נמי יש לתמוה דבשלמא אותם שאין מיוחדים אלא לרכיבה ניחא דהא פסק ר"י כבן בתירא דמתיר בסוס לפי שעושה בו מלאכה שאין בהם איסור דאורייתא ומטעם האוכף אין לאסור דהאוכף בטל לגבי האדם הרוכב עליו עכ"ד ז"ל יע"ש. אשר מדבריה' אלו מפורש יוצא דביוצאה הבהמה בהאוכף שעליה איסורו דאורייתא הוא ולהכי הוצרכו למימר טעמא לפי שהאוכף בטל לגבי האדם הרוכב עליו. סוף דבר אמינא דמילתא דפשיטא טובא הוא. דכי יוצאה הבהמה בהני דקתני דאין הבהמה יוצאה בהן עובר האדם משום איסור עשה דלמען ינוח דבר תורה וכמו שהוכחנו הוכחה גמורה מהש"ס כנז"ל. ודלא כהגאון פני יהושע ז"ל דעלה ונסתפק בזה ודעתו נוטה דליכא אלא איסור דרבנן. דליתא אלא איסורו דאורייתא הוא כנלע"ד ותו לא מידי

ה' אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת. לא שייך איסור זה דשביתת בהמתו אלא דוקא במלאכה שעושה הבהמה עצמה בגופה