גזע ישי מב

לא בא אלא לומר דאיסור שביתת בהמתו ואיסור מחמר תרווייהו שוין דליכא בהו חיוב חטאת אלא איסורי דאורייתא זה בעשה וזה בלאו ומשום דלא מיירי הכא הר"ן ז"ל בעיקרא דהאי מילתא אי הוי איסור שביתת בהמתו איסור לאו או איסור עשה. דלא בא הכא השתא אלא ליישב דעת הרמב"ם ז"ל דלא הזכיר הא דניסיוני לא חש לדקדק כל כך ונקט שזה לאו וזה לאו כדאית ליה לדידיה דאיסור שביתת בהמתו נמי איסור לאו הוי כמי שכתב שם לעיל. אע"ג דלפום קושטא דמילתא הרמב"ם ז"ל חולק עליו בזה וסובר דאיסור שביתת בהמתו אינו איסור לאו אלא איסור עשה ועיין עוד במ"ש הרמב"ם ז"ל בפרק הנז' דין י"ד. גם הסמ"ג ז"ל בלאוין ס"ח לה לה' שבת דכ"ב ע"א מפורש יוצא מדבריו ז"ל דאיסור שביתת בהמתו הוא איסור עשה דלמען ינוח וגו' ולאו דל"ת כל מלאכה אינו אלא במחמר וכדעת התוס' והגהות אשירי והרמב"ם ז"ל שכתב וז"ל תניא במס' ע"ז אין מוכרין לגוים בהמה גסה וכו' גזירה שמא ישאילם או ישכירם לגוי ועובר משום למען ינוח שורך וחמורך וגו' עוד מפרש טעם אחר משום ניסיוני וכו וכו' ועובר משום מחמר אחר בהמתו בשבת דאסור משום ל"ת כל מלאכה אתה וגו' כדאיתא פ' מי שהחשיך אבל לא רצה לומר הטעם משום למען ינוח דשמא משום גזירת בהמתו שאינו תלוי בגופו לא היו אוסרין למכור לגוי ע"כ יע"ש. אשר מפורש יוצא מדבריו דשבית' בהמתו אין איסורו אלא איסור עשה דלמען ינוח. ולאו דל"ת כל מלאכה אתה ובהמתך אינו אלא במחמר אחר בהמתו. ועיין עוד להרמב"ם ז"ל בספר המצות במצות עשה מצוה קנ"ד

ד' אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת. נסתפק הגאון פני יהושע ז"ל בחי' לשבת ריש פרק במה בהמה יוצאה עלה דתוס' ד"ה במה בהמה יוצאה. בכל הני דקתני התם בריש פ' הנז' במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה אם יצאה הבהמה לר"ה בהנך דקתני אינה יוצאה מי שייך בה נמי הך עשה דלמען ינוח דבר תורה. וכמו שכן משמע לכאורה מלשון התוס' שם שם או שמא אין ביציא' הבהמה בכל הנך דקתני התם משום איסור עשה דבר תורה אלא איסורא מדרבנן הוא דאיכא משום דמיחזי כרוצה להטעינה משוי גמור כדרך שעושה בחול. דמדאורייתא ליכא איסור עשה אלא בחרישה וטחינה וטעינת משוי גמור וכיוצא. אבל במשוי כה"ג דקתני התם ליכא אלא איסור מדרבנן. וכתב דמספקא ליה האי מילתא טובא דהא ודאי מילתא דפשיטא היא דשביתת בה מתו לא שייך בכל אבות מלאכות דשייך באדם שהרי מותרת לתלוש תבואות ועשבים מן הקרקע כמ"ש רש"י ז"ל בפי' החומש בפרשת משפטים וז"ל למען ינוח שורך וחמורך תן לו נייח להתיר שיהא תולש ואוכל וכו' או אינו אלא יכבשנה בתוך הבית. אמרת אין זה נייח אלא צער עכ"ל וא"כ לפ"ז אין טעם וסברא לומר לאסור טפי לצאת בדברים העשויים לנוי מדברים העשויים לשמרה שלא תברח ואדרבא איפכא מסתברא. ועוד דהא הוצאה לר"ה אפי' באדם מלאכה גרועה היא. וא"כ משמע דלא שייך הא מילתא בבהמה כלל מדאורייתא אלא מדרבנן. והכי משמע בפ"ק דע"ז דט"ו וט"ז דלא שייך איסור שביתת בהמתו דאוריי' אלא כגון חרישה וטעינה וכיוצא בה. ולפ"ז אפשר דלשון מוזהר שכתבו התוס' אעיקר מילתא קאי ולא אהך מילתא. דקתני אינה יוצאה את"ד ז"ל יע"ש ובמ"ש עוד שם בתחלת האי פירקא ובמ"ש עוד שם לדף נ"ג ע"ב עלה דאמרי' התם אי בע"א הא והא ר"י. דמוכח מכל דבריו שכן דעתו נוטה דליכא בכל הנך דקתני התם דאין הבהמה יוצאה בהן אלא איסורא מדרבנן

ולענ"ד אחרי המחילה רבה מכבוד רבנותיה דמר אנא דאמרי דהא ליתא. ומילתא דפשיטא טובא היא דגם בכל הנך דקתני התם דבהמה אינה יוצאה בהן משום איסור דאורייתא דלמען ינוח שורך וגו' הוא וכפשטא דלישנא דהתוס' ז"ל דכתבו עלה משום דמוזהר על שביתת בהמתו דכתיב למען ינוח וגו' וכן מוכח נמי לישנא דרש"י ז"ל ד"ה במה בהמה יוצאה וכו' יע"ש. ואמינא לה מהא דגרסי התם דנ"ב ע"א רב חייא בר אשי אמר בין לנוי בין לשמר אסור. ורב חייא בר אבין אמר שמואל לנוי אסור לשמר מותר מיתיבי קשרה בעליה במוסרה כשרה. ואי ס"ד משאוי הוא. אשר לא עלה עליה עול אמר רחמנא. אמר אביי במוליכה מעיר לעיר. רב אמר שאני פרה אדומה דדמיה יקרין. רבינא אמר במורדת ע"כ יע"ש בפירש"י ז"ל והשתא אם איתא דכל הנך דקתני דאין הבהמה יוצאה בהן לאו איסורא דאורייתא הוה אלא מדרבנן משום דמיחזי כרוצה להטעינה משוי גמור. מאי פריך הש"ס מפרה אדומה דתניא קשרה בעליה כשרה ואס"ד משאוי הוא אשר לא עלה עליה עול אמר רחמנא. הא דבר תורה ודאי דלא משאוי הוא וליכא איסורא בכה"ג גם לענין שביתת בהמתו בשבת. ומאי דאסרי הכא משום משאוי אינו אלא מדרבנן דגזרו איסור זה משום דמיחזי כרוצה להטעינה משאוי גמור. ומאי פריך מפרה אדומה והכי אמר בתיובתיה ואס"ד משאוי הוא אשר לא עלה עליה