גזע ישי תכז

ועמ"ש שם לעיל פי"א דין י"ג יע"ש. וראה זה מצאתי להרב הנמוק"י ז"ל בחי' לכתובות הנדפס מחדש בס' אישי ה' שכתב ס"פ מי שהיה נשוי עלה דאחריך מוציא מיד הבעל וז"ל הבעל מוציא וכו' דיש לו דין לוקח ראשון אבל אחריך מוציא מיד בעל כדמפר' ואזיל דה"ק לה הנותן בעל לא ליקני ומהא שמעינן דהנותן נכסים לאשה ע"מ שאין לבעלה רשות בהם דתנאו קיים וכן פסקו המפרשים ז"ל במס' קדושין א"ד ז"ל יע"ש. הרי שכתב שמסוגיא זו מייתו המפרשי' ראיה דהאומ' ע"מ שאין לבעלה רשות בהם תנאו קיים והיינו כדפרישנא דמאי דקאמר אחריך ה"ק אחריך ליקני ולא בעל דע"מ שאין לבעלה רשות בו הוא נותן לה ולכן מייתי שפיר הנמוק"י ז"ל ראיה מכאן בשם המפרשים דהנותן מחנה לאשה ומתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בו התנאי קיים. ועמ"ש עוד הר' מח"א ז"ל הל' זכיה ומתנה סי' י"א. ותו לא מודי

שי"א ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף. היכא דשכרו אינו אלא פרוטה לא שייך לומר ישנו לשכירות מתחלה ועד סוף. כ"כ רבינו יונה בפרק הספינה גבי ההיא דהמוכר פשתן וכ"כ ה המרדכי בפ' איזהו נשך ועמ"ש ע"ד הרב מחנה אפרים ז"ל ה' שכירות סי' י"ד ובמ"ש הרב בנו ז"ל בהגהה שם בשם הרשב"א ז"ל בחי' לקדושין

שי"ב ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף אע"ג דישנה לשכירות מתחלה וע"ס וכמלוה חשבינן לה בין לענין קדושין שאין האשה מתקדשת בה בין לענין הגיע לכפה פ"ק דע"ז שאע"פ שאסור לבנותה אם בנה שכרו מותר. הני מילי במקום שאינו חב לאחרים. אבל כיון שאינה משתלמת אלא לבסוף מסתברא שאין נכסי בעל הבית משעובדים לו היום וכן הם דברי רש"י בפ' המקבל גבי ההיא ברייתא דמנין לשכיר יום שגובה כל הלילה ומנין לשכיר לילה שגובה כל היום דאמרי עלה שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף וכתב רש"י הלכך לא משתעבד לשכיר יום עד שתשקע החמה ע"כ. וכ"ש דלא משתעבד להפקיע מידי הקדש ואפי' בקדשי בדק הבית שהרי זכה בהן גיזא דרחמנא בשעה שידי השוכר מסולקת מהן. כ"כ הרב הרמ"ע מפאנו ז"ל בתשו' סי' ס"ג

שי"ג יתמי לאו בני מחילה נינהו. היינו בדבר שבא לידן אבל בריוח שלא בא לידן שפיר מחלי. כ"כ התוס' ז"ל בב"ב דקמ"ג ע"ב סד"ה ואם אמר וכו' ועיין בש"ס דב"מ דכ"ב ע"ב

שי"ד יתמי לאו בני כפרה נינהו. ומשו"ה קי"ל דשור של יתומין שהרג את הנפש דאין האפוטרופסין משלמין כופר דכופר כפרה הוא ויתמי לאו בני כפרה נינהו כדאיתא בב"ק ד"מ ע"א ופסקו הרמב"ם ז"ל פי"א מה' נזקי ממון דין ו' וז"ל שהכופר כפרה הוא ואין הקטנים והחרשים והשוטים בני חיוב כדי שיהא צריכין כפרה ע"כ יע"ש

חזי הוית להרדב"ז. בתשו' ח"ה הנדפס מחדש סי' ב' אלפים צ"ד שכתב ליישב מה שהשיג הראב"ד ז"ל על מ"ש הרמב"ם זל פ"ג מה' איסורי ביאה דבן ח' שנים ויום א' שבא על שפחה חרופה היא לוקה והוא מביא קרבן והשיגו הראב"ד ז"ל וז"ל זה שבוש שלא מצינו קטן בר עונשין וקרבן זה מן העונשין הוא והיא כמו כן פטורה דהא מקשו אהדדי והכי איתא בכריתות עכ"ל ז"ל יע"ש. וע"ז כתב הרדב"ז ז"ל שם וז"ל דעת רבינו שאין הקרבנות לעונש אלא לכפרה וקטן נמי כפרה בעי ובכל היכא דאיכא היקישא לחומרא מקשינן ולא לקולא הילכך כי היכי דאיהי דגדולה חייבת מלקות אף הבא עליה חייב קרבן אע"ג דקטן הוא ותו דקרא הכי מוכח דכתיב בקורת תהיה והביא את אשמו משמע כל שהיא לוקה הבועל מביא אשם דאי לפי שיטת הראב"ד ז"ל הכי הו"ל למכתב והביא את אשמו וגומ' בקורת תהיה אלא ודאי לחומרא מקשינן וכיון שהיא לוקה אף הוא מביא אשם אע"ג דקטן הוא ועלו דברי הרב כהוגן א"א ז"ל יע"ש

ולע"ד אחרי המחילה רבה מ"ש דדעת רבינו שאין הקרבנות לעונש אלא לכפרה וקטן נמי כפרה בעי אין דבריו אלו אלא דברי תימא דמי איכא מ"ד דקרבנות לעונש ולא לכפרה הא פשיטא היא ואף הראב"ד ז"ל הכי סבי"ל דהקרבנות לכפרה הם ומ"ש שלא מצינו קטן בר עונשין וקרבן זה מן העונשין אין כונתו בזה לומר דהקרבנות לעונש ולא לכפרה אלא כונתו מבוארת דכיון דקרבנות הם לכפרה מי שהוא בר עונשין הוא דכפרה בעי וקטן כיון דלאו בר חיובא הוא דאין במעשה קטן כלום כפרה למאי בעי. ודברי הראב"ד ז"ל הלא המה תלמוד ערוך דיתמי לאו בני כפרה נינהו ומשו"ה פטורין מכופר דכפרה הוא וכ"כ הרמב"ם בהל' נזקי ממון וביאר מילתא בטעמא דאין הקטנים והשוטים והחרשים בני חיוב כדי שיהא צריכין כפרה כנז'. והיינו ממש בדברי הראב"ד ז"ל. ואיך כתב הרב ז"ל דדעת