גזע ישי תכח

הרמב"ם שאין הקרבנות לעונש אלא לכפרה וקטן נמי כפרה בעי והוא היפך הש"ס דקמא הנז' והיפך דברי הרמב"ם ז"ל עצמו שכתב בהדיא כיון דלאו בר חיובא הוא לא בעי כפרה

ואנכי חזון הרביתי להרדב"ז ז"ל שם סי' ש"א שי"ד שנשאל על מי שעשה עבירות בקטנותו אם חייב לקבל תשובה בגדלותו. והשיב וז"ל תשובה פטור הוא מן הדין ואע"ג דכתב בהג"א דקטן שהזיק חייב לשלם כשיגדיל לא הסכימו עמו שאר הפוסקים כאשר תמצא מבואר שהקטן פטור מלשלם אפי' כשהגדיל וכ"כ הרמב"ם פ"ד מה' חו"ומ וכ"כ הרא"ש ומשמע לי דאף הוא לא אמרה אלא בנזקי ממון שלא יהא חבירו נפסד אבל בעבירות אדם למקום מודה הוא שאנו צריך תשובה דאין מעשה הקטן כלום א"ד ז"ל יע"ש. הנה שהרב ז"ל גופיה למד מדברי הרמב"ם ז"ל דה' חובל ומזיק ממ"ש בקטן שהזיק דפטור אפי' לכשהגדיל דקטן שעבר עבירות בקטנותו אינו צריך תשו' בגדלותו ואח"כ כתב דמשמע לו דגם ההגה' אשירי מודה בעבירות שבין אדם למקום משום דאין מעשה קטן כלום. הרי דפשיטא ליה דקטן לא בעי כפרה שהרי התשו' היא לכפרה כקרבן והיא עיקר הכפרה שהרי אף בהביא קרבן לכפרה אינו מתכפר לו בלא תשובה וזה פשוט. ואילו איהו גופיה לעיל סי' ש"א צ"ד הנז"ל פשיטא ליה כל בתר איפכא דקטן נמי כפרה בעי. גם בתשו' זו דסי' ש"א שי"ד נר' דאישטמיתתיה ש"ס דקמא הנז' ודברי הרמב"ם ז"ל דה' נזקי ממון דשם בא מפורש דקטן שעשה עבירות בקטנותו לא בעי תשובה דכיון דלאו בר חיובא הוא א"צ כפרה. והוצרך להביא עצות מרחוק מדין דקטן שהזיק. ולבסוף כדי להסכים גם דברי הגה' אשירי הכי אמר מר ומשמע לי וכו' והוא פלא גדול עצום ורב על הרב ז"ל איך לא זכר שר ש"ס ערוך ודברי הרמב"ם ו"ל דה' נזקי ממון ולא עוד אלא דבסי' ש"א צ"ד כתב דקטן נמי כפרה בעי היפך הש"ס והרמב"ם ז"ל הנז' וצ"ע. ועיין בפסקים וכתבים למהרי"א סי' ס"ב

שט"ו יאוש כדי לא קני. היינו בגזל וגנבת ישראל אבל בגזל וגנבת הגוי אפילו למ"ד דגזל הגוי וגנבתו אסור מדאורייתא מ"מ יאוש כדי קני בגזל הגוי לכ"ע. כ"כ מהר"מ ן' חביב ז"ל בקונט' יום תרועה דף ו' מן הספר. וכן מפורש יוצא מדברי השה"ג בשם ריא"ז ז"ל בסוכה ריש פרק לולב הגזול שכתב וז"ל ואפילו אם נגזל' מן הגוי הואיל ונתייאש אותו הגוי הרי הוא הפקר יע"ש. אבל הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות שם מפורש יוצא מדבריו דחולק בזה וס"ל דגם בגזל הגוי יאוש כדי לא קני ובעי יאוש ושנוי רשות כבגזל ישראל שכתב שם וז"ל ומ"ש ממאי דקאמר ר"ה להנהו אוונכרי דשקלינן וטרינן וכו' אע"ג דמה"ב היא איכא למימר דארעתא דגוי גזלי ולא של ישראל דלא שכיח ומשום לבם אתמר דלמיקני מינייהו בעי יאוש ושנוי רשות עכ"ד ז"ל יע"ש. הרי לך מבואר דס"ל להרמב"ן דאף בגזל הגוי בעינן יאוש ושנוי רשות. וכן מוכח נמי מדברי הרשב"א ז"ל בתשו' סי' תתנ"ב יע"ש. ועיין להרב שער המלך ז"ל פ"א מה' גזילה ד"ח ע"ג וע"ד

והנה בין לדעת השה"ג בשם ריא"ז ובין לדעת הרשב"א והרמב"ן ז"ל מבואר דיאוש מיהא בעינן בגזל הגוי. ולכן אני תמה על הרב מחנה אפרים ז"ל שכתב בהלכות גזילה סי' ל' דישראל שגזל מגוי או גוי שגזל מגוי חבריה ונתנו במתנה לישראל קנאו ישראל ואפי' קודם יאוש שאין ישראל השני גזל כלום מרשות הגוי והוי כמו אבדתו של גוי דשרי דנכסי הגוי הרי הם כהפקר ונראה דמה"ט פי' רש"י ז"ל בפרק לולב בההיא דא"ל ר"ה כי זבניתו אסא ליגזזיה אינהו וכו' דמיירי בשדות של ישראל דאל"ה אלא בשדות של גוי לא היו צריכים ליאוש א"ד ז"ל יע"ש. והם דברים תמוהי' בעיני דהא מפורש יוצא שם מדברי השה"ג בשם ריא"ז דבעינן יאוש גם בגזלת הגוי ובדברי הרמב"ן ז"ל שם מפורש יוצא גדולה מזו דבעינן גם שנוי רשות בהדי יאוש. ותו לא מידי: תם ונשלם שבח לאל בורא עולם