גזע ישי תכד

דאין שחיטה לעוף מן התורה לית הלכתא כוותיה אלא כרבי דאמר יש שחיטה לעוף מן התורה וכדמבואר יוצא מהפוסקים ז"ל ועיין להרב החבי"ב ז"ל בס' בעי חיי חיו"ד סי' באורך בזה. ודע דראיתי בספר מאמר אברהם סוף פרשת ויקרא דמ"ה ריש ע"א שהקשה משם גאון אחד בדורו למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת מהא דאיתא במנחות דמ"ה כל נבילה וטרפה מן העוף והבהמה לא יאכלו אבל ישראל שרי אמר רבה כהנים איצטריכא ליה מהו דתימא הואיל ואישתרי מליקה גבייהו קמ"ל ע"כ יע"ש. ולמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה הדרא הקושיא לדוכתא היאך מתורץ לדידיה קושיא זו של הגמרא דהא אף לישראל מליקה שרי מה"ת יע"ש שהניח קושיא זו בצ"ע. ועיין בהסוגיא שם דרבי יוחנן אמר פרש' זו אליהו עתיד לפרשה וע"ש בתוס' ד"ה הואיל ואישתרי מליקה וכו' ועיין עוד שם דף ה' ע"ב ודף ו' ריש ע"א ותו לא מידי

ש"ו יבש ביבש חד בתרי בטל נסתפק' הרב מהר"י חזן בספר חק"ל יו"ד ח"א סי' צ"ה. דק"מ סע"ג. אם היינו דוקא כשהם ב' חתיכות התר מאדם א'. אבל אם שני חתיכות התר כל חדא הוא מאדם אחד לא התירו שיש לומר דה"ט דהתר חד בתרי דחס הכתו' שלא להפסיד רוב התר של זה מפני המיעו' איסור שנתער' בתוכו ואדרבה התיר מיעוט האיסור ועשאו התר משא"כ חד בחד דהאיסור והתר בספק שקול איסור קיימי מד"ת דבאיקבע איסור לכ"ע איסור הספק הוי מד"ת וא"כ אם הב' חתיכות התר הם משני בני אדם כה"ג לא התירו הכתוב כיון דלגבי כל אחד ואחד בפ"ע אין שם רוב התר נגד מיעוט איסור ומנ"ל דכי התיר. הכתוב רוב תלוי בתערובת ולא בבעל התערובת דלא הפסיד לזה רוב התר על מיעוט איסור או דילמא לא שנא ובכל גוונא שרי יע"ש שהניחו בצריך ישוב. ולענ"ד לא ידענא מאי מספקא ליה למר דהרי האי מלתא ברירא היא דאף דהחתיכות של התר הם של ב' בני אדם הם מבטלין את האיסור כשנתערבו האיסור עם הב' חתיכות היתר של ב' ב"א והרי הוא כמבואר ממ"ש הר"ש ז"ל בפ"ו דתרומות משנה י"ב ופסקו מרן ז"ל בש"ע יו"ד סי' קי"א סעיף ז' יע"ש ובמ"ש האחרונים שם ובמ"ש הרשב"א ז"ל בתורת הבית הארוך בדיני התערובת בית ד' שער ב' דקי"א ע"ש באורך. ותו לא מידי

ש"ז יהרג ואל יעבור דקי"ל בשלש' עבירו' דע"ז וג"ע וש"ד. כת' הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' יסודי התורה דין ג' דכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ונהרג ולא עבר הרי זה קדש את השם ואם היה בעשרה מישראל הרי זה קדש את ה' ברבים. ואם עבר ולא נהרג ה"ז מחלל את השם ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חלל את ה' ברבים ובטל מצות עשה שהוא קדוש השם ועבר על מצות ל"ת שהיא חלול השם יע"ש. ויש להסתפק בנהרג ולא עבר שלא בפני עשרה מישר' אם קיים מצות עשה דונקדשתי. וכן בעבר ולא נהרג אם עבר על מ"ע דונקדשתי ועל לאו דולא תחללו. מי אמרינן דבפחות מעשרה ליכא אלא לאו דולא תחללו ולא עשה דונקדשתי ובפני עשרה הוא דאיכא להני תרתי ונקדשתי ולא תחללו. או דילמא בין בפני עשרה ובין בפחות מעשרה איכא משום ונקדשתי ולא תחללו. והנה מתחלת דברי הר"מ ז"ל שכתב דכל מי שנאמר בו וכו' ונהרג ול עבר הרי זה קדש את השם ואם היה בי' מישראל הרי זה קדש את השם ברבים מוכח דאף בפחות מעשרה איכא עשה דונקדשתי שהרי כתב דהרי זה קדש את השם אלא שבפני עשרה הרי זה קדש את השם ברבים. האמנם ממ"ש הרמב"ם ז"ל בסוף דבריו וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג ה"ז מחלל את השם ואם היה בעשרה מישראל ה"ז חלל את השם ברבים ובטל מ"ע שהוא קדוש השם ועבר על מצות ל"ת שהיא חלול השם. מוכח דדוקא בעבר לפני עשרה איכא להני תרתי דהיינו ונקדשתי ולא תחללו אבל בפחות מעשר' ליכא אלא משום ולא תחללו ולא משום ונקדשתי. וראיתי להרב לח"מ ז"ל שכתב דנראה מדברי רבי' דבפחות מעשרה ליכא אלא לאו דולא תחללו אבל בעשרה איכא תרתי ונקדשתי ולא תחללו ואע"פ שהיה אפשר לפרש דברי רבינו דאין חילוק בין פרהסייא לצנעה שזה חלל את ה' ברבים וזה בצנע' ומ"מ בין הכי ובין הכי איכא עשה ולא תעשה. זה אינו במשמעות לשונו. ועוד דבגמרא אמרינן בהדיא דונקדשתי בתוך בני ישראל לא הוי אלא בעשרה דוקא עכ"ד ז"ל יע"ש. ואני תמה מאוד על הרב לח"מ ז"ל שכתב דולא תחללו איכא בין בפחות מי' ובין בפני עשרה ועשה דונקדשתי ליכא אלא בפרהסיא שכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל דמהיכא נראה כן מדברי הרמב"ם דולא תחללו איכא אף בפחות מעשרה אי ממ"ש בעבר ולא נהרג דה"ז חלל את השם ואם היה בעשרה וכו' וסובר הרב. דממ"ש דאם עבר ולא נהרג ה"ז קדש את השם ואם היה בעשרה מישראל ה"ז קדש את השם ברבים. א"כ גם משום ונקדשתי יש ללמוד מדברי הרמב"ם כהלימוד הזה דאיכא אף בפחו' מי' ממ"ש בתחילת דבריו דאם נהרג ולא עבר ה"ז