גזע ישי תכג

קי"ל דאינו יכול לגבות מהיורשים אע"פ ששטר הפקדון בידו משום דנאמן לומר החזרתי ובשבוע' מיגו דאי בעי אומר נאנסו ואלו נפטרו דטענינן ליורש וא"צ לישבע כלל יע"ש. ועיין מ"ש עוד הרשב"א ז"ל שם סי' ס"ג. ועיין עוד בש"מ לב"ק קע"ג ע"ג וע"ד מן הספר כי משם באר"ה גם כן פשיטות גמור להאי ספיק' דמהרימ"ט ז"ל ועיין שם בלשון המאירי ובנמוקי יוסף שם בשם הרא"ה ז"ל יע"ש. ותו לא מידי

ש"ב טענינן ליתמי. נסתפק הרב כנה"ג בח"מ סי' קנ"ד הגב"י אות מ"ז אם הטענה דאיכא למטען ליתמי הוה באופן דשכנגדם אי עביד הכי איסורא עבד אי טענינן ליתמי טענה כזו או"ד לטעון טענה שע"י מחזקינן להאי בדעביד איסורא לא טענינן. ומסיק דלא טענינן ליהו בכה"ג דאחזוקי אינשי דקא עברי איסורא לא קא מחזקינן יע"ש. ולפום ריהטא צריך לעיין בזה בסוגיא דפ' חזקות הבתים ד"ס ע"ב במאי דפרכי' התם נפלה חוזר ובונה אותה מהא דאין מסיירין וכו' וכתבו שם התוס' ד"ה נפלה וכו' דהכי פריך אמאי חוזר ובונה אותה כיון דנפלה אית לן למתלי שבאיסור הוציא יע"ש. והשתא אם איתא דאחזוקי אינשי דקא עבדי איסורא לא קא מחזקינן אפילו לטעון ליורש וללוקח כ"ש התם דמיירי בלוקח דטענינן ליה שהמוכר לתוך שלו הוציא ע"ש ברשב"ם בפירוש המשנה א"כ אפילו נפל אמאי לא יבנה משום דילמא באיסור הוציא המוכר ולאחזוקי להמוכר דעבד איסורא הא אחזוקי אינשי באיסורא לא מחזקינן אפילו לטעון ליורש וללוקח כ"ש דלית לן לטעון נגד היורש וללוקח דהמוכר עביד איסורא. אלא מבואר דלא אמרינן בטענות אחזוקי אינשי בדעביד איסורא לא טענינן אפי' היכא דהטענה היא נגד היורש והלוקח וא"כ מינה דכ"ש דטענינן נמי ליורש וללוקח אפילו דהטענה היא שהכנגדם אי עביד הכי עביד איסורא ומיהו יש לדחות קצת

ש"ג טובת הנאה אינה ממון. כתב מהר"י מינץ ז"ל בתשובה הובאה בתשו' הרא"ם ז"ל ח"ב סי' ל"ט וז"ל ומה שמתנת כהונה חשיב למהר"מ מתנה מועטת איכא למימ' שהולך לפי שטתו דדעתו נוטה דטובת הנאה אינה ממון כדאמר במרדכי פ"ה דב"מ ופ' שבועת הדיינין. אבל לרשב"א דפוסק דטובת הנאה ממון איכא למימר דחשיב דבר מרובה עכ"ד יע"ש. ולפום ריהטא דברי הרב ז"ל תמוהים לענ"ד דהא האי מלתא דאמר מר הר"מ ז"ל דמתנות כהונה חשיב מתנה מועטת לאו סברא דנפשיה היא דתלמוד ערוך הוא בב"מ פרק הזהב דמ"ט ע"א ואטו נאמר דהך סוגיא דפ' הזהב לא אתיא אלא כמ"ד טובת הנאה אינה ממון. אלא נראה דאף למ"ד טובת הנאה ממון מתנות כהונה חשיב מתנה מועטת: מערכת אות היו"ד בס"ד

ש"ד יום טוב. מבואר בכמה מקומות דליו"ט קרי שבת. דיו"ט שבת נמי מיקרי כדכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת. ומצאתי למהרי"ל ז"ל סוף הלכות יו"ט שכתב וז"ל ואמר מדקרא רש"י יום המנוח סעד לבני אוסטרי"ך שאומרים בתפלתם את יום המנוח. ופליאה היא שמניחין לשון הקרא זכור את יום השבת וכי תימא יו"ט נמי מתקרי שבת מ"מ יום השבת לא מתקרי עכ"ד ז"ל יע"ש. הנה למדונו מהרי"ל ז"ל כלל מחודש בזה דאע"ג דיו"ט שבת מתקרי יום השבת לא מתקרי. ולפ"ז ק"ל על מ"ש בשיירי כנה"ג א"ח סי' נ"א בהגהב"י אות יו"ט הטעם למקומות שנוהגים לומר גם ביו"ט מזמור שיר ליום השבת ואינם מתחילים מטוב להודות מפני דגם יו"ט מתקרי שבת כדכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת ושכן מצא להרב לחם חמודות ז"ל בפ' אין עומדין אות ט"ו שכתב טעם זה יע"ש. וקשה עליהם דניהי דיו"ט נמי שבת מתקרי מ"מ יום השבת לא מתקרי וכמ"ש מהרי"ל ז"ל. ולפום ריהטא נלע"ד להביא ראיה לדבריו מהא דאמרי' בביצה די"ב ע"א סבר ערוב והוצאה לשבת ואין ערוב והוצאה ליו"ט כדכתיב ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת בשבת אין ביו"ט לא יע"ש. והשתא קשה הא יו"ט נמי שבת מתקרי ואיך דייק הש"ס מהאי קרא דבשבת אין ביו"ט לא. אמנם למ"ש מהרי"א ז"ל אתי שפיר דיום השבת לא מתקרי יו"ט ולכן שפיר דייק מהאי קרא דכתיב ביום השבת דבשבת אין ביו"ט לא וכן מוכח עוד מהא דאיתא בירוש' הביאו ה"ה ז"ל פ"א מה' יו"ט דהבערה ביו"ט נפקא לן מדכתיב לא תבערו אש ביום השבת בשבת לא אבל ביו"ט שרי. איברא דממ"ש שם ה"ה ז"ל דמיתורא דריש יש להוכיח איפכא דיו"ט מקרי גם יום השבת ויש לדחות

ש"ה יש שחיטה לעוף מן התורה כדתני רבי בחולין דכ"ח ע"ב ואע"ג דרב יהודה משום רבי יצחק בן פנחס פליג התם וסובר