גזע ישי מא

מיתת ב"ד אין לוקין עליו ואפי' למ"ד לוקין ליכתוב רחמנא ל"ת כל מלאכה ובהמתך. אתה למה לי הוא ניהו דמחייב בהמתו לא מחייב יע"ש. ונראה דהאי עסקא דצרוף אותיות של שם בשבת ואיברי אדם או בהמה. הוה נמי דכוותה דמחמר אחר בהמתו בשבת. וכי היכי דבמחמר אחר בהמתו לרמי בר חמא לפי לישנא קמא אע"ג דלא עביד מעשה בגופיה חייב על שגגתו חטאת ועל מזידו סקילה. ה"נ הוה המתעסק בס' יצירה ומצרף אותיות של שם ואיברי אדם או בהמה בשבת בשוגג חייב חטאת ובמזיד סקילה. ולרבא ור"י דפטרי התם מכלום משום דלא עביד מעשה בגופיה וליכא אלא איסור לאו דל"ת כל מלאכה בלחוד. ה"נ הכא בהאי עסקא דס' יצירה ואיברי אדם או בהמה פטור מכלום אפי' ממלקות משום דהו"ל לאו שנתן לאזהרת מיתת ב"ד דאין לוקין עליו. וליכא אלא איסור לאו דל"ת כל מלאכה דבר תורה. כן נראה לפום ריהטא

ג' אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת. כתבו התוס' זל ריש פרק במה בהמה יוצאה. דאדם דמוזהר על שביתת בהמתו. היינו בעשה דלמען ינוח שורך וגו' אבל לאו ליכא. דלאו דל"ת כל מלאכה אתה ובהמתך. ליכא אלא במחמר אחר בהמתו כדמוכח בריש פרק מי שהחשיך ע"כ. וכ"כ בהגהה אשירי ז"ל שם אבל רש"י ז"ל פ"ק דע"ז דט"ו ע"א ד"ה גזירה משום שאלה וכו' פירש דאיסור דשבית' בהמתו בהמתו נמי הוא איסור לאו דל"ת כל מלאכה אתה ובהמתך יע"ש. וכן מפורש יוצא מדברי הר"ן ז"ל דע"ז שם עלה דהך סוגיא יע"ש. והנה מדברי הרמב"ם ז"ל ריש פ"ך מהלכות שבת מוכח להדיא דדעתו בזה כדעת התוס' והגהות אשירי ז"ל. דאדם דמוזהר על שבית' בהמתו הוא מאיסור עשה דלמען ינוח וגו' אבל איסור לאו דל"ת כל מלאכה אתה ובהמתך אינו אלא במחמר אחר בהמתו. שכתב שם וז"ל אסור להוציא משא על הבהמה בשבת שנאמר למען ינוח שורך וגו' וכל בהמתך אחד שור וחמור וכו' ואם הוציא על הבהמה אע"פ שהוא מצווה על שביתתה אינו לוקה. לפי שאיסורו בא מכלל עשה לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת והיה עליה משוי פטור. והלא לאו מפורש בתורה שנאמר ל"ת כל מלאכה אתה ובנך וגו' ובהמתך שלא יחרוש בה וכיוצ' בחרישה. ונמצא לאו שנתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין. לוקין עליו ע"כ. הנה שכתב דאיסור דשביתת בהמתו בשבת אינו אלא איסור עשה דלמען ינוח וה"ט דאינו לוקה לפי שאינו אלא איסור עשה. וכן מבואר יוצא מדברי ה"ה ז"ל שם שכתב ע"ד הרמב"ם ז"ל אלו וביאור דבריו וכו' כך הוא איסור הבהמה בהוצאת משא הוא מכלל עשה שנזכר בתורה למען ינוח וגו' שהוא עשה מפורש לבהמה. והקשה רבינא והלא לאו מפורש בתורה גבי בהמה וילקה. ותירץ דהלאו ההוא אינו בא למלאכת הבהמה בלא סיוע האדם. אלא למלאכות שהאדם והבהמה שותפין בהן ויש בכללן חרישה שאף היא בכלל זה אלא שכיון של"ת כל מלאכה אתה ובהמתך כולל אף בבהמה מלאכה שהעושה אותה במזיד נהרג עליה והיא החרישה. אפילו בשאר מלאכות הבהמות אף על פי שהאדם שותף בהן כגון מחמר אינו לוקה לפי שיש בלאו זה אזהרה למלאכה שיש בה מיתת ב"ד א"ד זל יע"ש. הנה שפי' דברי הר"מ ז"ל דהוקשה לו דהא איכא לאו מפורש בשביתת בהמתו. ותירץ לה דאין לאו זה בא למלאכת בהמה כלומר לאיסור שביתת בהמתו. אלא לאו זה בא למלאכה שהאדם והבהמה שותפין בה דהיינו מחמר. והיינו כדברי התוס' והגהות אשירי ז"ל

אמנם מדברי הר"ן ז"ל בהלכות פ"ק דע"ז שם מבואר יוצא דס"ל דאיסור שביתת בהמתו נמי איסור לא דל"ת כל מלאכה וגו' הוא להר"מ כמו מחמר שכת' שם בכלל דבריו בישובו על הרמב"ם דלא פסק להא דאמרו התם אין משכירין בהמ' גסה לגוי גזירה משום נסיוני. מפני שהוא סובר שמה שאנו חוששים למחמר ולא לשביתת בהמתו בניסיוני גופיה. אתי אליבא דמ"ד דמחמר חייב חטאת. אבל לדידן דקי"ל דמחמר פטור וכו' כי היכי דלא חיישינן לשביתת בהמתו בניסיוני. ה"נ לא חיישינן בלאו דמחמר. דכיון דהאי לאו והאי לאו כי היכי דלהאי לא חיישינן מפני שהדבר דחוק ה"נ ללאו דמחמר לא חיישינן דל"ש לן בין לאו דגופיה ללאו דבהמתו כל היכא דהוה לאו גרידא ע"כ יע"ש. אשר מדבריו אלו מבואר יוצא דאית ליה בדעת הרמב"ם ז"ל דאיסור שביתת בהמתו נמי איסור לאו הוא כמו איסור דמחמר. ואיכא למידק טובא על הר"ן ז"ל דמלישנא דהרמב"ם ז"ל ריש פ"ך דה' שבת מבואר יוצא דדעתו דאיסור שביתת בהמה אינו אלא איסור עשה דלמען ינוח ואיסור לאו ליכא ולאו דל"ת מלאכה אתה ובהמתך גבי מחמר בלחוד הוא כאמור לעיל. ולכן נלע"ד דהני מילי דכתב הר"ן בכלל דברי ישובו בעד הרמב"ם דלא הזכיר להא דניסיוני דזה לאו וזה לאו וכו' לאו בדוקא אמרינהו הר"ן ז"ל דקושטא הכו הוה לדעת הרמב"ם בהאי מילתא דאיסור שביתת בהמתו איסור לאו הוה כמו איסור דמחמר. דהא ודאי קשה לאמרו בדעת הרמב"ם כי להדיא מבואר יוצא מדבריו דדעתו ז"ל דשביתת בהמתו ליכא אלא איסור עשה והר"ן ז"ל כל עיקרו