גזע ישי תיט

בין נבילה לטומאת אוכלין חלוק נכון הוא. אמנם מה שהוליד מזה והכי אמר מר בפשיטות גמורה דפשיטא דאם צרף שני חצאי נבלה דמטמאים. אחרי המחילה רבה מכבוד רבונותיה דמר דדברי תימא הם דשני חצאי נבלה שצרפם אינם מטמאים דחבורי אדם לא חבור הוא והנוגע בשני חצי זיתי נבילה המופרכים לגמרי אף שחברם וחתכן בקיסם אינו טמא וכדאמרי' פרק העור והרוטב דף קכ"ד ע"ב דמוקמי' התם להא דתנן ומודה ר"ע בשני חצאי זתים שתחבן בקיסם והסיטן שהוא טמא במרודד ופרש"י במרודד שיש כאן חצי זית ורחוק ממנו חצי זית ורצופות בשר במרודד מזה לזה ומחברתו יע"ש. וכ"כ התוס' ז"ל בנזיר ד"ן ע"ב ד"ה ת"ש וז"ל היה מפורר פרורין של חלב המת שלא היה מעיקרא זית שלם אע"ג דהתיכן באור ונעשה הכל חתיכה אחת טהור כדמסיים בתוספת' באהלות פרק רביעי מפני שחבור אדם אינו חבור וקודם שהתיכו לא היה כזית מחובר יחד ולא היה מטמא הנוגע במקצת או אפילו הנוגע בכולו דלמאן דלית ליה נוגע וחוזר ונוגע לכך כי היתכן נמי לא חשיב זית שלם וכיון שחבור זה בא ע"י אדם. ואע"ג דרביעית דם הבאה משני מתים מטמא למאן דאית ליה יש אם למקרא דכתיב על כל נפשות מתוכן וכן שני חצאי זתים משני מתים דטמא במסכת אהלות בתוספתא פ"ד י"ל דהיינו דוקא לענין אוהל לפי שראוי לאהיל על שני החצאין יחד אבל בנגיעה לא מטמא והא דאמרי' בפ"ג דאהלות הנוגע בשני חצאי זתים מן הנבל' טמא י"ל דהתם מיירי שיש בשר מרודד ביניהן המחברן יחד וכי האי גוונא משני בפרק העור והרוטב דקכ"ד עכ"ד התוס' ז"ל יע"ש. ועמ"ש הר"ש ז"ל ריש פ"ג דאהלות. הרי לך בהדיא כל בתר איפכא ממאי דפשיטא ליה להר"ב מ"ל ז"ל דשני חצאי נבילה אם צרפן דמטמאין אלא שני חצאי נבלה שצרפן אינן מטמאין משום דחבור אדם אינו חבור ותמיהא לי מלתא טובא על הרב מ"ל ז"ל דכל רז לא אניס ליה איך הכא כתב דפשיטא דאם צרף שני חצאי נבלה דמטמאים וצל"ע

רצ"ו טומאת אוכלין. נסתפק הרב מ"ל ז"ל בפרק כ"ג מה' כלים למ"ד דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה. באוכל כביצה שנטמא וחתך ממנו חצי אם פקעה הטומאה מינה יע"ש. ולדידי יש להוכיח מש"ס דע"ז דנ"ב סע"א דלא פקעה דהרי מוכח משם דאין שום טהרה באוכלין יע"ש. גם מדברי התוספות דנדה דף ד' ע"א ד"ה שאני אומר יש להוכיח דלא פקעה הטומא' מיניה יע"ש. וכן מוכח נמי מדברי התוס' ז"ל בזבחים דל"א דלא פקעה יע"ש ברש"י ד"ה לטמא בקל ובתוס' ד"ה אמר רב המנונא גם ממ"ש הר"ש פי"א דפרה משנה ג' שהגיה שם התוספתא אם אין בה כביצה בין טמאה בין טהורה טהורין יע"ש. מבואר לפ"ז דטומא' לא פקעה. גם ממס' ערלה פ"ב משנ' ד' מוכח דלא פקעה טומאה מיניה ועיין בחולין דק"א ועיין עוד בזבחים דמ"ג ע"ב במאי דאמרי' וטומאתו וכו' יע"ש ודוק היטב. ותו לא מידי

רצ"ז טומאת אוכלין. נסתפק הרב שער המלך ז"ל ח"א די"ד ע"ג לדעת הסוברים דבפחות מכביצה אינו מקבל טומאה מדאורייתא. אי אמרינן הכי בקדשים ג"כ דומיא דתרומה שכתבו התוס' בפ' המצניע דאינו מקבל טומאה וכתב דמסתברא ליה שדבר זה תלוי במחלוקת שלדעת רש"י בפ' כל שעה דל"ה דעצים ולבונה טומאתן מדרבנן והא דאמרי' חבת הקדש מכשירתן מדרבנן קאמר וכן היא דעת הרמב"ם פ"י מה' טומ' אוכלין. ה"נ הכא לא מהני חבת הק' אך לדעת התוס' ולדעת הראב"ד דעצים ולבונה מדאורייתא משום דחבת הק' מכשירתן ומשוי ליה אוכלא. ה"נ גבי אוכל פחות מכביצה אמרי' דחבת הק' מכשירתן ומשוי ליה אוכלא אפי לפחות מכביצה. ואסיק לבסוף בראיה מדברי הרשב"א ז"ל פ' ג' שאכלו דמ"ט אהא דאמרי' התם דטעמא דר"מ דאמר מי שיצא מירוש' ונזכר שהיה בידו בשר ק' דחוזר עליה בכביצה משום דחזרתו כטומאתו וכו' וז"ל לפי' ר"ת דאוכלין אין מקבלין טומאה בפחות מכביצה ניחא אבל לדברי רש"י ז"ל וכו' יע"ש הנה מבואר מדבריו דאפילו בקדשים ס"ל דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה א"ד ז"ל יע"ש ואי מהא אכתי יש לדחות דשמא הרשב"א ק"ל לסברת רש"י לפי דעתו דס"ל דחבת הקדש מכשירתן אינו אלא מדרבנן. אמנם לדעת הסוברים דהוא דאורייתא אכתי לא שמעינן. אך לענ"ד יש להוכיח דבר זה מריש פרק חומר בקדש דחשיב התם מעלות דקדש יותר מתרומה לענין טומאה יע"ש. ואם איתא דבקדש אפי' פחות מכביצה מקבל טומאה. ליחשוב נמי מעלה זו דבשר קדש פחות מכביצה דמטמא טומאת אוכלין משא"כ בתרומה ועמ"ש שם התוס' ד"ה ע"ב ד"ך חומר בק' ובדכ"ה ע"ב ד"ה דתנן. ועיין עוד בתוספות בב"ק דע"ז ד"ה ובש"מ שם דקל"ג ע"ב מן הספר בשם תלמידי הר"ף ודוק. ועיין בש"ס פסחים פ' כיצד צולין דפ"ה ע"א דאמרי' התם דפגול ונותר טומאתן